פרק א: הפיתוי.

סוכנת הקג"ב מיכלי טיציאנוב התפשטה לאיטה לצליליו העגמומיים של ניק קייב.  הנר הצהוב שעל השידה הקטנה ליד המיטה הפיק הילה חלושה וחיוורת, וצילה של מיכלי ריקד, פעם עגלגל ופעם חד זוויות, על הקירות. סוכן המוסד רני בונדי השתרע על מזרון סטודנטים זוגי, מצופה בסדין פרחוני בצבעים  צעקניים ולא נקי במיוחד. ידיו עמוסות השרירים היו שלובות בנינוחות מאחורי ראשו הקוצני, ועיניו עם מבטן נחבא התמקדו בתצורותיה העדינות והלבנות של הרוסייה הג'ינג'ית. עוד דקה ושלוש עשרה שניות יסתיים השיר ואז רני יעיף את המעטה המדומה של "בעצלתיים" ויקמט למיכלי השרמוטה את הצורה. אך בינתיים הוא מפנים את הקול החדגוני הנשפך מהמערכת המכובדת שלו, פרי מימון הארגון.   “Are you the one I’ve been waiting for” – מלמל רני, בנסיון כושל להיות רומנטי יחד עם ניסיון כושל אף הוא לגעת במיכלי. היא קיפצה ממינו בעליצות וצייצה במבטא צרפתי קליל – "מה, אתה לא יודע? אסור לך לגעת בנערת סטרפטיז! רק לי מותר הכל" –  ופרצה בצחוק מתגלגל של פוסטמות. היא הבינה היטב כי עוד דקה וחמש שניות הישראלי המיוזע הזה, עם שערות קוף שחורות על ידיו, עם מבט מרושע בעיני אגוז שלו והזין שנעמד בעמדת היכון עקומה ומאיימת, ירמוס אותה. ושוב, כמו בכל הפעולות האחרות, היא תגנח בהנאה מוחלטת, תרעיד את הרגליים, תכווץ את הכוס ותפלוט צווחות עונג קטנות, השזורות בשמו המזויף שמסר לה רני מבעוד מועד – "אמיר, הו אמיר! אתה מדהים!" המבטא הצרפתי המלאכותי פעל יופי על החרמנות הישראלית. שמה השאול של מיכלי היה קארין, קארין שטרייבר. היא עולה חדשה מצרפת, בארץ מזה חמש שנים, לומדת מחשבים כיאה לנערה אירופאית מחוננת ונעימת הליכות. אמיר הוא מנהל חברת חומרה בינונית בגודלה, ישראלי שורשי, במקור ממרכז הארץ, חכם ומעשי. איש מילואים נאמן של אוגדת שריון צפונית. המידע הזה נשאב ברובו משיחת חולין תמימה שניהלו מיכלי ורני בפאב חיפאי אפל בשם "הליקוי" במרכז הכרמל, בפגישתם ה-"עיוורת". הם הכירו באחד הצ'טים הזולים, המשיכו לפטפט דרך הרשת עד שמצאו את עצמם מתנשקים ארוכות במכוניתו של רני, אותה מכונית פז'ו מוסווית, עליה התנוססה  מדבקה של חברת "אייקום מערכות בע"מ".

בתום הדיסק של קייב תמה גם התעלסותם. רני הנוטף נס למקלחת, ומיכלי, אחרי ניגוב יסודי של גבה משאריות חלבוניות, עצמה את עיניה, והקשיבה לרחמה הנוהם, ופניו הנוגות של סרגיי כחול המבט ועם שערות קש רכות לראשו חייך אליה מתוך החלום המשתלט. היא שמעה צעדים כבדים ורני הרטוב קפץ למיטה, שמח וטוב לב. השרמוטה-המרגלת הזאת התגלתה כפצצת מין אמיתית. לא סתם שלחו אותה, את האדומה הדפוקה הזאת. מיכלי עשתה את עצמה ישנה, אך רני התעקש וליל עינויים נמשך עוד ועוד. ניק קייב התחלף בצרידות מרירה של נירוונה ומיכלי איבדה כל תחושה בשרירי ירכייה הפנימיים בתום פישוק בן יותר מחמש שעות.

פרק ב : הפיצוח.

היא ידעה עליו הכל. מתי הוא קם בבוקר, איזה משחקי כדורסל אינו מפסיד, מה הבגדים המועדפים עליו בכל שעה משעות היום. הכל כולל קולה דיאט נצחית, נעלי בז' וכובע מצחייה אדום-שחור שחבש בנסיעות. הוא לא ידע עליה כלום. כמובן הוא התיימר שהוא יודע , אבל הוא לא , תאמינו לי. אני הייתי זה שתכנן את הפעולה הזו בפרטי פרטים ולכן הכל התנהל כמו שצריך. בחברה של רני פיתחו שבב מסוים עבור יחידת אליטה סודית של חיל אוויר, שם רני מילא תפקיד  של קצין מבצעים בכיר. השבב היה אמור להשתלב במערכת חיסול המונים חדשה. רוסייה, שהתערבותה בקוסבו אינה נשאה כל פרי, החליטה לנסות את המערכת על פליטים אלבניים. מיכלי-1 הייתה אמורה להוציא מרני מידע אודות מיקום החברה, להוביל הסתערות של צוות-2 לתוכה ולהיעלם.  אני הוא הקומיסר ,השריד האחרון לארגון המפואר של פעם, מהימים הטובים של אנשי פלדה וברזל, ואני צפיתי הכל מראש. סרגיי-58, מחופש לשליח פיצריית דומינוס, היה החוליה המקשרת של הפעולה. הופעתו נועדה לסמן מעברים בין שלביה השונים. ידעתי גם כי הרוסי סולד האף וצר המוחין הזה יחממם את ליבה המיובש עגבניות של מיכלי.

אחרי שלושה שבועות אמיר זרק את קארין מפאת רגשנות יתר שהלכה והתגברה לטענתו בקשר בינהם. מיכלי כמעט נחנקה מצחוק של גאולה, אך קארין הצרפתייה העצבנית שיחקה אותה בשיחת טלפון – חצי מעולפת ובוכייה, ודפקה סצנה שהייתה עושה כבוד לכל סרט תורכי (אלה עם קטעי ה-slow motion  של ריצות על שפת ים בליווי צעיפים מתבדרים ברוח). השיחה הסתיימה לאחר הכרזתו של רני כי הוא הרי לא פנוי רגשית ובכלל טס בקרוב לתקופה ממושכת לחו"ל ובניתוק מרשים של מיכלי, אשר חזרה להתמוגג בזרועותיו של סרגיי הבהיר. היא פיצתה את עצמה על שלושה שבועות של חבטות באחוריה ומעיכות פטמותיה בחברת גופו ארוך האיברים והחלק של נער רוסי דקיק עם ריסי מטאטא ועיניים סיניות שקטות.

פרק ג: הפעולה.

הם פרצו – שחורים, רבים, מרחרחים. הם ירו עם משתקי קול, התקדמו בקפיצות קוף ואימה זלגה מפניהם, המכוסות בפלסטיק אטום, כמו הדם מעובדי הייטק על ריצפת מעבדה חלקה שנשטפה עוד באותו הבוקר. הראשון שנורה היה שלומי, סטודנט בלונדיני ושמן מפקולטה למדעי המחשב, טכניון, סמסטר רביעי. מבין מצוין במערכות הפעלה ושונא ג'ינג'יות טבעי. הוא צנח לו כמו שקית אשפה מרשרשת ונוטפת. לפטופ נשמט מידיו וגניחותיהם האחרונות של השניים נתערבבו יחדיו לתוך צווחת ביפ ארוכה של חוצץ קלט מלא עד אפס מקום. "השבב, איפה השבב!" – שרק נחשית הקומיסר. תחילה ניסה רני להתגונן ואף ירה פעמיים לעבר השחורים. אחד מהם נפל ולא הגיב יותר לבעיטות החפוזות של חבריו. אחד אחר, קטן וגמיש, משך את הגופה הצידה, ואז התנפל כמו חתול רחוב אובדני על רני והכניס לו אגרוף מבורזל לתוך הצלקת הטרייה מהמילואים האחרונים. רני המשותק מכאב איבד את שיווי משקלו, אקדח המוסד המשובח שלו נחטף מידו. כך מצא את עצמו רני קשור הדוקות לכיסא חשמלי מתוחכם, כזה עם ידיות  ומתגים, כיסא שהזרים המסודרים דאגו להביא עמם. אחרי שאלה אחת פשוטה – "איפה השבב", ותשובתו הפשוטה גם היא של רני – "חפשו, יא זונות", באה תגובה פשוטה ומיידית מאחד המתגים. רני חש אלפי דקירות צורבות ברקותיו ובמפשעתו. לצעוק לא יכל, כי בתום תשובתו לשונו נקבעה במין מתקן עץ מתוחכם, משהו מאותם צעצועים של אינקוויזיה, שהייתה ידועה בחיבתה לשקט וסדר. זה נמשך בדיוק שלוש דקות, אחריהן רני שהזכיר יותר מכל צלי שרוף היטב, גילה את מיקום  השבב. הקומיסר שאל את החתול הרשע האם הם מרוצים. החתול ענה בעברית צחה שהם אכן מרוצים. לרני המעושן צליל הקול נשמע מוכר, אך גלי מוחו הורעלו בגלי חשמל רבים מידי והוא לא זיהה. השחורים נעלמו באותה מהירות בה הופיעו. כל הפעולה לקחה בדיוק שלוש עשרה דקות ושתי שניות, כמו השיר של קייב.

פרק ד: אותו מחר שלפעמים מת.

מיכלי לבושת שמלת בית קטן בערבה, פרחונית, ורודה, אוורירית ועם מחשוף בלתי אנושי, פסעה אל תוך "אייקום מערכות בע"מ". היא הזיזה בשקט נואש את הגופות בסנדלה השחור והחדש. סרגיי, שנורה חמש עשרה דקות קודם, הוכרז כנפגע בתאונת אופנוע בעת הבאת פיצה ללקוח ופונה לרמב"ם. הוא מת עוד לפני שהאמבולנס הגיע. היא לא יכלה אפילו לגעת בריסיו הרוטטים, או לנשק את שפתיו העבות והמכחילות. במקום היא עמדה יחד עם קהל הסקרנים וראתה כיצד חזהו החלק עולה ויורד יותר ויותר לאט. מבטו הכחול, הסיני התערפל ובנשיפה ארוכה, כמו מאות רבות לפניה – אך הפעם לא של LM  לייט, הוא מסר את נשמתו אל אלוהי הארגון.

היא נעצרה כשראתה את הגופה המפוחמת ישובה על כיסא. אחרי ששטפה את פניו של רני, התיישבה לידו ולחצה על כפתור ה-play  של הטייפ הזעיר שהביאה עמה. "בבית מלון קולוניאלי דפקנו ת'שמש" – לחש הטייפ. עיני אגוז נפתחו וננעצו במיכלי. "הכל נגמר…מה את לא מבינה?" – הלשון החרוכה של רני השתרבבה החוצה במאמץ לפלוט צליל. "כן. הכל נגמר" – ענתה כמו הד – "המחר מת. אתה לא היית צריך לרות בו. אבל אני מסכימה לעשות לך סטרפטיז אחד אחרון, כמו שהבטחתי פעם. אבל תזכור – אסור לגעת."

היא פשטה את שמלת ה-"מנגו" שלה, את סנדליה המבהיקים מדם, את החזייה. היא התפתלה כמו חתולה חולה והיסטרית, ושוב ראתה את איברו הזקור של רני, עומד לו נוטה הצידה כמו קריקטורה גרועה ומוקטנת של מגדל פיזה. יד שרופה נשלחה לעברה ודמעה צרבה שביל על הלחי המרוטשת. מיכלי כיבתה את הטייפ בחבטה, נדרכה ובתנועה מדויקת וחדה ירתה במגדלו הנטוי של רני. הוא סבל במשך שתי שניות בדיוק – אותן שתי שניות נותרות של ניק קייב . היא חסכה לו את זעקת הכאב האחרונה, והכדור השני נכנס הישר לתוך עין בצבע אגוז, זו מצד שמאל.

המחר מת. מיכלי התלבשה ומיהרה לתפוס מונית שירות מספר 19 לטכניון. ההרצאה תתחיל בעוד עשרים דקות.

~1998