Ave Diabolus

ימים של פירוק עברו על סיגי. ימים של  טירוף. ובלילות הייתה מתעוררת אחוזת תזזית, מזיעה בכבדות ועיניה העיוורות מאיפור דביק של אתמול ספגו את החשיכה הערפילית של חדר הסטודנטים, שכור ובודד. עיני העכבר הקטנות שלה היו ננעצות בתקרה חרושת קילופים בלבן-מלוכלך, וקול שקט בתוך ראשה מנה ענוגות את השניות הרעבות של אחרית האורגזמה. חלומותיה היו סתומים: קבוצת בנים מהפקולטה, מאלה שהביטה לעברם רק בזמן שהעתיקו ממנה עוד תרגיל, אצים אחריה ערומים ומאיימים בתוך מערת אבן ארוכה ומתפתלת. היא רואה את זקפתם מתנפנפת כמו גרבי ניילון על חבל כביסה: שעירים וקירחים, קטנים וגדולים, בכל צבעי אדום, סגול וורוד. שריריהם מתכווצים בעיוותות חורקות, זיעה מציפה את עינייהם, והם רודפים אחריה. היא נמלטת כמו נימפה יוונית, עקומת רגליים ולבנת כרס. שדייה נסחפים בריקוד תוסס, תופחים ומזנקים עד סנטרה. היא מאיטה בסיבובים, והם אחריה. הבריחה נמשכת שעות רבות, וגניחות אוויליות פורצות מפיה של סיגי, סדין מקומט נדחס בין רגליה ורוק מתקתק מציף את הציפית. קץ החלום תמיד היה מבחיל וכואב: יד ענק הייתה נשלחת אל סיגי המתמוטטת והמושגת, מושכת בערוותה עד כמעט תלישה, ועמוד האש, שחובר לו יחדיו מכל הפינים בכל גווני אדום, מפלח את בתוליה. זעקה הייתה נפלטת מפיה והיא הייתה מתעוררת אחוזת תזזית. בשביל לשוב אל תקרה חרושת קילופים מעל ראשה.

 

סיגל אברבוך ישבה על אדן החלון בדירתה השכורה בשכונת הדר. בטנה החיוורת עטורת שערות אפרסק שמוטות בהקה בשמש העצלה של יולי אחר הצהריים. היא הכניסה בלאות את אגודליה לתוך הרוך הבשרני, לחצה ושחררה לסירוגין. כתמים אדומים פשטו על עורה, ואז חזרו והתבהרו אחרי כמה שניות. חולצת פסים זולה ושחוקת כביסות נספגה בריחה הסמיך – זכרון לשינת בוקר מתמשכת. סיגי בלעה קורנפלקס קינמון יבש ובהתה בענן אביך של דתיים, שהתהלך כמה רחובות מטה ממנה. היה לה עייף וחם. פיה הדיף ריח של שתן חתולים והפרשות דביקות-צהבהבות נערמו על תחתונית לחה מאתמול. ציפורני רגליה הגרמיות נשאו שאריות לכה ורודה. ולא היה כלום בתוך החדר העקום הזה, עם רצפת עץ אביונית, תקרת אלכסון וארונות מצהיבים, מזדקנים. הדבר היחיד שהיה מפייס אותה עם חדר-ארון-קבורה זה היה החלון. חלון גדול ומאובק, שהשקיף אל הגינה הכחושה עם כמה עצי לימון ושסק חולים, שסועים. בלילות חתולים ערכו בה אורגיות פראיות מלוות  בצווחות עונג תינוקיות ושביבי פרווה תלושים כיסו את אדמת החול היבשה כמו שמיכה ססגונית. ממכנסי הכותנה הלבנים הלעוסים של סיגי, נחלצו-נשפכו ירכי היוגורט שלה וכמה שערות ארוכות ושחורות התפתלו מפתח מכנסיה המרושלים על פני הרגל החלבית. שמש חדרה למפשעתה הדואבת מרדיפות במערה, וחמימות עילאית זלגה, חומה-אדומה, אל קפלי עורה המשופשף. סיגי התמחתה והחליטה ללכת להתכונן למערכות הפעלה. היא הורידה את המכנסיים המציקים. תחתונים ורודים עם גומי רופס נתלו על משען כיסא רעוע. הכל נעטף בשקט מחריד של צהריי הדר. ורק דפי הרצאות דופדפו כנגד עיניים אדומות מעוטרים בעיגולי עייפות שחורים בלי יותר מידי הבנה וללא סימפטית יתר.
היא הכירה אותו ביום סתמי של הרצאה משמימה במערכות הפעלה. הוא ישב בשולי אולם מאייר המפואר, עם כורסאות מרופדות באדום-רך ומסנני אוויר עתידניים על התקרה. הוא היה מרוח על הכיסא, לבוש טישרט פשוטה ומתנפנפת. קלסר פלסטיק שחור נשמט מידו והתגלגל לשורה שלה. היא הרימה את החיה השחורה והחלקה והושיטה לו. ידה הרכה עם גומות חן זעירות על הפרק נגעה בידו הכהה, השעירה והגמישה. אחר כך בהילוך איטי יצאה סיגי להפסקה, עישנה נואשות ופלטה צפצופים שקטים מראותיה. הוא עמד ודיבר בפלאפון, וגבותיו העבותות ריקדו על הפנים הדקות. אחרי ההרצאה סיגי מיהרה להזדנב אחריו וביקשה ממנו באסרטיביות לצלם את ההרצאה. בתור למכונות הצילום החורקות של פישבך, תור מלא באנשמקים שמחזיקים בידיים מזיעות כרטיסי פלסטיק וקלסרים ממולאים בכתבי יד בלתי אנושיים, סיגי מלמלה שקוראים לה סיגל. הוא ענה בחצי חיוך ששמו תומר. כיוון שאישון עקום במיוחד היה צריך לצלם כמעט את כל הספר באלגוריתמים, סיגל ותומר, פרשו להם ל-coffee to go, ובזבזו את השעה החופשית בלבלוע קפה קר חסר טעם וסוכר, בלעשן את הסיגריות האחרונות של סיגי ובהחלפת חוויות. בתום שעת האושר, ואחרי שסיגי רשמה ברישול את מספר הפלאפון התומרי הכה מבטיח ביומן, הנ"ל פרש לתרגול באוטומטים.

 

הם נפגשו פעמים ספורות. אך סיגי הבתולית קרנה. הבנים התחילו להסתכל עליה בעיניים מוזרות, והבנות חייכו בהבנה וזלזול קנאי קמעה. בתוך גן ילדים טכניוני פרחה לה סיגי מאהבה, או אולי משכנוע עצמי של אהבה. היא נמסרה בלי עקבות בלילה לח ונרעש במאוורר חלוד. תומר ליטף רכות את בטנה העגלגלה, ורדיו קשיש פלט שירי גלג"צ של משתיים עשרה עד שתיים. לראשונה מזה שש שנים סיגי לא חלמה את חלום המערה והסדין הקדוש-המעונה נח מחוץ לתחום ירכייה. בשבוע אחרי המעשה תומר נעלם. הוא לא התקשר, וכשאר סיגי השבורה חייגה את המספר, ענה לה הקול המטאלי של מזכירת סלקום, כי המנוי אינו זמין כעת והציע בקרירות להתקשר מאוחר יותר. הוא לא נוכח יותר בהרצאות של מערכות הפעלה. לא היה לה מושג לאיזה תרגול הוא הולך, אם בכלל. לא נתאר כאן את ייאושה של סיגי, אך לפתע כראוי לכל הדרמות האנושיות בסגנון סרטים אמריקאיים זולים, היא פגשה אותו באותו coffe to go ישוב ומעושן בחברת איזו ג'ינג'ית בעלת עגיל בטבור ועניים מרושעות. סיגי נעמדה דום ככלב ציד שאיתר ברווז ירוי. הג'ינג'ית עיקמה את פיה צבוע בסגול, התמתחה פנתרית ונפרדה בענטוז קל מתומר המהורהר.

 

אחרי זה באו הדיבורים הסטנדרטיים: זאת לא את, את  מאה אחוז, באמת. זה אני. אני פשוט לא בנוי כרגע לקשר. ואני לא רוצה לפגוע בך. את אחלה בחורה, ואת עוד תמצאי את הגבר שיעניק לך מה שמגיע לך. אני פשוט לא מסוגל לתת לך מה שאת רוצה כרגע. זאת תהיה טעות אם נישאר יחדסיגי שוב ישבה על החלון ובעיניים יבשות, ענתה כי היא מבינה, אבל היא רוצה לשכב אתו עוד פעם אחת, "לזכר הימים הטובים". תומר מלמל נבוכות, עכשיו זה טעון מידי, את רק תפגעי, זה יהיה רק סקס, בלי כלום מסביב. "אם זה טעון, אז זה הזמן לדרוך ולרוקן, לא?" – שאלה סיגי בנימה חדה, פתחה לתומר את דלת הכניסה וקבעה,

 "ביום שישי."

"מה ביום שישי "? – נבהל תומר.

–         "תבוא ביום שישי."
  –         "אני לא יכול ביום שישי, קבעתי עם החברים בסיטי. אולי פעם אחרת, אני אתקשר אליך. טוב ?"
–         "לא טוב. יום השישי הזה. קבענו. וחוץ מזה קבעת בסיטי  עם השרמוטה הג'ינג'ית הזאת. היא שורצת שם  כל יום שישי עם החברה הלסבית שלה. היא יכולה לחכות."
–         "מיכלי לא שרמוטה ולא לסבית."
  –         "לא נדון כרגע מה היא ומה היא לא. יום שישי, תומר. בשעה עשר אתה כאן."

 

השבוע הסתיים כמו עוד סרט של ברטולוצ'י, ללא מילים ובגווני חום -ורוד. סיגל התכופפה מעל נר שחור ,נוטף דמעות שעווה מתפתלות, וחיכתה, כשבידה שעון זהב ישן של סבתה המכשפה. השעון היה ירושתה היחידה, אחרי שהסבתא הועלתה על מוקד בבית חולים הדסה עין כרם. הוא חרק במקום לתקתק ועל מכסה הזכוכית שלו התנוססה שריטה. שמועה משפחתית גרסה כי הסבתא מיהרה למפגש שטני והפילה על השעון קופסא כבדה עם קרם נעורים. כנראה מאז הוא מאחר קבוע בשבע דקות וחרך עמוק דמוי חיוך מעוקם ונבזי השתרע על מכסו. סיגי, שלא מיהרה לשום מקום, מרחה על עצמה חופן לבן ושמנוני של קרם גוף לתינוקות והקשיבה לתקתוקיו המשתעלים. בדיוק בעשר חלף לו הקוואנטום ותומר נקש בהססנות על הדלת. הוא היה לבוש במיטב בגדיו השחורים. לכבוד הסיטי הול, חשבה לעצמה סיגי.
–         "שב, תרגיש בנוח. אני עוד שנייה מוכנה." – הזמינה אותו ברוחב לב. תומר הרגיש כלל לא בנוח, נוכח נר בוכה ובגד סגול מבריק שהסתיר מעט מאוד מהיישות הנשית האפלולית שהסתובבה בחדר והשקתה את עצמה בקרמים, וודקה ומי ברז.
–          "סיגל, האמת אני די ממהר. אולי את רוצה לבוא גם. יהיה כיף. בואי, תתלבשי ונלך."

 

אחרי שלא נענה, תומר קם מכיסא הקש השבור. לפתע הבין כי במהלך שתי דקות אחרונות לא שמע לגימות, צעדים ורשרושים של סיגל. לעומת זאת הוא שמע את דלת הכניסה נטרקת. פעימות דופק היסטריות שלו תאמו במקצבן את צעדי ריצת אמוק שלה במדרגות. סיגל הסגולה נעלמה בתוך המכונית שלו (את המפתחות היא הגניבה לתיקה כנראה קודם לכן) ודהירת מנוע התפשטה דופלרית, כמו התקף לב בגוף חולה. הוא ניסה להתקשר, אולי למשטרה. אך הטלפון היה מת. גניחת קו לא בקעה מן האפרכסת המאובקת. הפלאפון שלו נשכח במכונית. תומר התנתק מהמציאות, התיישב על אדן החלון והאזין לשעון של סבתא.

 

בסיטי הול סיגל רקדה בפראות. קפיצות אחורה, ראש מטלטל, שער נוזל לתוך העיניים, רגליים חצי מכופפות בפישוק וידיים בקו שבור מפצחות את העשן. מיכלי הג'ינג'ית בהחלט לא חיכתה לתומר. אחרי שתי וודקות ודחיפות מרפקים היא התמקמה על מישהו צללי ונרדמה לו על הכתף. החברה השניה רקדה בשקט במעגלים והביטה לתוך ענני אנשים מסטולים. בשלוש סיגל אספה את איבריה מכנסיית הרוק ופסעה למכונית. כאשר סוף סוף הצליחה לעלות לדירה, התפשטה מהר, קרעה מעצמה את שמלתה הקטנטנה, גירדה את עדשות המגע מהעיניים הצורבות ונפלה למיטה. תומר ישן שם, נושם בשקט.

 

ירח חצוי האיר מבעד עצי לימון ותפילת שחרית בוכייה טפטפה מבית הכנסת החסידי הסמוך. סיגל נשמה את הריח שלו, שחום וסמיך, ריח שאפשר לחתוך בסכין, אם היא חדה מספיק. חולצתו השחורה הייתה תלויה על משען הכיסא, והיה משהו נערי, עדין ולא מוגן בחזה החשוף, עם שער שחור דליל ופטמות זעירות קפואות. סיגי לא העזה להפריע לקסם השליו של האֶלְף הכהה הזה, שנח לצידה. ערומה היא טיפסה על אדן החלון וקראה "תומר, תומר". הוא התעורר, הוזה ולא מבין. הוא ראה אישה סגולה עם לימונים ופרי שסק בשערותיה מושיטה אליו זרדים נבולים, ומשוררת בתפילת שחרית משלה. אתה משוחרר, תומר, חופשי לנצח האפשרי. אל תפחד, אין חטא גדול יותר מפחד לריק, איזה שטן פעם לחש לי את זה. סיגל נכנסה לתוך אוויר כמו הייתה נכנסת להרצאות, באיחור, בלי להסתכל לצדדים. העלטה בלעה את הגופה העגלגל. תומר צעק.

היא התעוררה בבית קברות בחולון, אחרי הלוויה. סבתא הכינה לה מרק עוף ונזפה נרגנות על השעון הסדוק. סיגי לא ענתה. היא התפשטה בחדר ילדים קטן, צללה לתוך מיטת עץ מסורגת וחלום המערה שב ודפק בתוך ראשה. היא ברחה, ותומר הרזה רץ אחריה בקלילות. סדין ששרד את פולין עם הדפס של פרחי חמניות נדחס אל תוך לובן גופה וסיגי חייכה אל השטן השחור שקרע את ערוותה בזין של תומר.

 

~1999

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף:

עוד פוסטים

בא פברואר – שעת דיו ובכי | בוריס פסטרנק

בָּא פֶבְּרוּאָר – שְׁעַת דְּיוֹ וּבֶכִי! לִכְתֹּב עָלָיו מִתּוֹךְ יִפְחָה, כְּשֶׁבֹּץ מֻשְׁלָג רוֹעֵם מִדֶּחִי, אָבִיב בּוֹעֵר בַּחֲשֵׁכָה.   מְצָא כִּרְכָּרָה. שֵׁשׁ מַטְבְּעוֹת, דִּנְדּוּן רִאשׁוֹן, גַּלְגַּל

זו שעת שירת המגדלים

זוֹ שְׁעַת שִׁירַת הַמְּגַדְּלִים. הָעִיר – כִּצְבָא רְבִיעִיּוֹת מֵיתָר, צְרָצַר צוֹרֵם; עֶשְׂרוֹת כֵּלִים מִן הַשְּׂדֵרָה, מִן הַכִּכָּר לִפְנֵי קוֹנְצֶרְט מִתְכַּוְנְנִים לֹא בִּידֵי הַנַּגָּנִים, כִּי אִם

דור התחייה

דור התחייה   הַמְּחַבֵּר הַמֵּת קָם לִתְחִיָּה (שָׁלוֹם לֵיְדִּי/אָדוֹן לַזָרוּס) הוּא מְנַעֵר אֶת אֲבַק הַקְּבָרִים אֶגְרוֹפָיו בְּכִיסָיו הַחֲרוּרִים וּמִתְיַשֵּׁב לִכְתֹּב אֶת עַצְמוֹ לַדַּעַת כּוֹתֵב לַפְּרִי,