זה אתה, בתור אישה צעירה. נופל. שוב, שוב, ושוב. אך לפתע האור משתנה…
התחזית לאותו ערב ניבאה סופת גשמים עזה. על המפה הסינופטית בערוץ מזג האוויר מרכז העיר נצבע בכחול מאיים, לעומת ירוק חיוור של הפרברים. גברות מבוגרות מחוג הספורט הנהנו במעין תהייה והסכימו פה אחד שאינן זוכרות קיץ כה גשום. אך אימא ואני, שרדנו קיצים קשים מאלה בלנינגרד. לבשנו שמלות, נעלנו נעלי עקב ושמנו את פעמינו בגשם שוטף, בפקקים רוויים, אל תיאטרון האודיטוריום שברחוב הקונגרס. לצפות במה שהתברר כפלא פשוט ועוצר נשימה: Nederlands Dans Theater
הם ביצעו שלושה קטעים.
הראשון "לירות בירח" – Shoot the Moon. שלושה חדרים שמסתובבים על ציר. קירות, חלונות קרועים לרווחה, דלתות סגורות לכדי חריץ הצצה. גבר. אישה. שיחה. ביחד. כפייה. בריחה. חלום על אחר. כמיהה לאחרת. דמות מרצדת. חלום בלהות. מנוסה על פני הקירות. זינוק מהחלון אל הריק. אישה אחת. שני גברים. קרע. קריעה. קריאה. תחינה. מחילה. שתיקה. יגון. השלמה. האור מחבר ומפריד, פוצע ומרפא. ומוזיקה שעשתה לי חורים של סיגריה בוערת בתוך המרקם האוורירי והגושי הזה שנקרא נשמה. המלחין Philip Glass, הקטע שמשמש כפסקול לכשף הריקודי הזה נקרא Movement II from Tirol Concerto for piano and orchestra. החסרתי את כל הפעימות במשך אותן עשרים דקות. הם היו מושלמים, הרקדנים. כל תנועה הייתה מדויקת, נפלאה, מחרידה. ההקלטות שמצאתי לא מעבירות ולו בקצת את הכישוף המשכר, המטריף, החולני ביופיו של מה שהם יצרו על הבמה.
השני – "כנפיי שעווה" – Wings of Wax – על פי שירו הנוגה והחכם של Auden: על ברוייגל, איקרוס, ניסים וחיי יומיום, טרגיות ושטף של מאורעות רגילים בתכלית. התפאורה כללה עץ מלכותי, נטול עלווה, תלוי במהופך, כאשר ענפיו העירומים מרחפים כידיים מתחננות מעל ראשי הרקדנים, ושורשיו נעוצים בתוך האופל של מעלה. פנס ענק תלוי על חבל, עולה-יורד, מתנדנד ובוהה בעין קיקלופית בודדה. הנשים נעות לאט, אלינו מתוך הצללים. ספק נשים, ספק צללים. הגברים מזנקים לצלילים קרועים של געיית כינורות. זוגות-זוגות הם נפרדים ומתחברים. מנהלים את חייהם מתחת לעץ דעת דומם, שמושיט אליהם ענפים שחורים וצופה בהם מבלי לדרוש שייתנו עליו את דעתם. הם רוקדים אלינו מתוך החושך בתורות, ונבלעים חזרה לתוכו. ואנחנו כמוהם, וכמו האיכר של ברוייגל ספק אם נבחין בנער מכונף צולל מטה, כי כל אחד מאיתנו הוא איקרוס ואיכר שלו עצמו.
השלישי – האדם הנוסף – The Second Person. על ייחודיות וחזרות. זה אתה, בתור אישה צעירה. זאת היד שלך. זה הגב שלך. זה אתה מושיט את ידך לאחור. זאת ידך המושטת לאחור. זה אתה בתור אישה צעירה שנזכרה בדבר מה. אך לפתע האור משתנה. שוב, שוב, ושוב. זה אתה. בתור אישה צעירה. זאת ידך. ואז לפתע האור משתנה. וכל זה נאמר במילים של תנועות, של מוזיקה, של הבעות, של גפיים נעות בתזמון ועדינות, של מלמולים חסרי פשר ונקישות קרות של תרמילים בלוע אקדח. חדר. קירות. דלת. חלון. אתה נזכר שלא היו וילונות והחלון היה פתוח. מיטה. וטעם מלוח על שפתיך. שם זה קרה. את נזכרת. חדר. קירות. דלת. מיטה. טעם של מלח. על השפיים. שם. הכל. קרה. ריקוד של שמחה. שמחה ייחודית שלך, אך בפועל זה רק נדמה לך, כי כולם מסביב שמחים באותו אופן בדיוק. ריקוד זוגי, אך שני הרקדנים הם אתה, הם משולבים זה בזה, כמו אותו מין אנושי נכחד מהמיתוס של אפלטון. מריונטה. פוסעת, מתעוות, נכנעת לרוחות, נסוגה, אך חוזרת לנוע ומאחוריה הלהקה נעה בחושך. לבסוף היא זאת שמניעה אותם. היפוך היוצרות. היא הופכת להיות אנושית כמעט, עירומה, חיוורת, מכושפת, פורסת את גפיה המשורבבות, מגלה את האדם הנוסף, שבוקע מתוך כל אחד מאיתנו כמו עובר מתוך מים חיים ומדביק אותנו יחדיו חזרה לישות שלמה של ייחודיות וחזרות.