רגעי אושר מזוקקים

אני מרחפת בעיר עם שמונה גלגלים לרגליי. בנייני ענק עם כיפות נוצצות מדגדגים את השמיים, שגוונם ממתעבה ומשחיר ככל שהשמש הולכת נבלעת בתוך מימי האגם מישיגן. אני מחייכת לעוברים ושבים, שמנופפים אלינו לשלום, לנהגי מוניות, למועדוני בלוז היסטוריים בשחור-לבן, למוסכי עבר אימתניים ונטושים. אלה הם רגעי אושר מזוככים של הווייתי: רכיבה לילית בתוך מפלצות אורבניות נפלאות, שתמיד פוקחות עין אחת בודדה בלתי רדומה. אנו דוהרים על שבילים סודיים שמתחת לגשרים, על כבישים רועמים. פרפרים אנושיים על גלגלים. נוירונים הפועמים בתוך אספלט ובטון וחושך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף:

עוד פוסטים

בא פברואר – שעת דיו ובכי | בוריס פסטרנק

בָּא פֶבְּרוּאָר – שְׁעַת דְּיוֹ וּבֶכִי! לִכְתֹּב עָלָיו מִתּוֹךְ יִפְחָה, כְּשֶׁבֹּץ מֻשְׁלָג רוֹעֵם מִדֶּחִי, אָבִיב בּוֹעֵר בַּחֲשֵׁכָה.   מְצָא כִּרְכָּרָה. שֵׁשׁ מַטְבְּעוֹת, דִּנְדּוּן רִאשׁוֹן, גַּלְגַּל

זו שעת שירת המגדלים

זוֹ שְׁעַת שִׁירַת הַמְּגַדְּלִים. הָעִיר – כִּצְבָא רְבִיעִיּוֹת מֵיתָר, צְרָצַר צוֹרֵם; עֶשְׂרוֹת כֵּלִים מִן הַשְּׂדֵרָה, מִן הַכִּכָּר לִפְנֵי קוֹנְצֶרְט מִתְכַּוְנְנִים לֹא בִּידֵי הַנַּגָּנִים, כִּי אִם

דור התחייה

דור התחייה   הַמְּחַבֵּר הַמֵּת קָם לִתְחִיָּה (שָׁלוֹם לֵיְדִּי/אָדוֹן לַזָרוּס) הוּא מְנַעֵר אֶת אֲבַק הַקְּבָרִים אֶגְרוֹפָיו בְּכִיסָיו הַחֲרוּרִים וּמִתְיַשֵּׁב לִכְתֹּב אֶת עַצְמוֹ לַדַּעַת כּוֹתֵב לַפְּרִי,