אני לא זוכרת מתי נולד החלום לראות את פולי ג'ין בהופעה. כנראה איי אז בשלהי הניינטיז, כאשר אישה צנומה עם שיער שחור מפוחם ושפתיים קרועות שרה לי בקול תהומות על תינוקה שהטביעה מתחת לגשר. השנים עברו, כמו המים מתחת לאותו גשר עלום שם. תינוקות נולדו וטבעו. אך אני שמרתי לה אימונים ברחבי ניו יורק בסיפורים מן הים וסיפורים מן העיר. התאבלתי בחברתה על מות סבתא אהובה, כששתינו קבורות למחצה בערימת גיר לבן. זינקתי איתה על הקירות כמו חתולה והתחננתי שתדליק כבר את הרדיו המזויין.
על סיבוב ההופעות של פולי ג'ין וג'ון פאריש לכבוד האלבום החדש המשותף שלהם A woman a man walked by נודע לי בזכות אפליקצית ביון עוניינת אך מועילה (לעתים רחוקות), הלא היא הפייסבוק. על לוח מודעות כלשהו מישהו חיפש שותף לנסיעה ללונדון להופעה של פי ג'יי. גיגלתי מיד ומצאתי תאריכים, תעריפים, כרטיסי טיסה ובית מלון. התחננתי בחינניות לשבוע חופש וכעבור חודש מיום הגילוי המרעיש מצאתי את עצמי משוטטת הלומת אושר ברחבי לונדון רבתי.
ההופעה התקיימה בתיאטרון לשעבר של הבי.בי.סי Shepherds Bush Empire – מבנה מרשים עם אקוסטיקה מצויינת, מקומות ישיבה על מרפסות שלצידי האולם, רחבת עמידה גדולה באמצע ושלושה ברים מסבירי פנים. כן, הלם, הלם ליבי כשעיניי קלטו שלט שחור-לבן הנושא את שמה.
בפנים שררה אפלוליות נעימה, שלי בתור פליטת העיר השניה הזכירה טעם וריח של בית אבוד ויקר. מיד בדקתי מה קורה בברים ואחרי התלבטות רגעית החלטתי להשתכר מיין אדום, כי מה יכול להיות מדליק יותר מלראות את פולי ג'ין על במה שיכורה קלות (או כלוט) מיין אדום זול.
אחרי ארבע (או-מי-סופר) כוסות יין ההשתכרות המיוחלת הלמה בראשי, מה שגרם לי להניח את המצלמה על רצפה מכוונת על טיימר ולעשות פרצופים מצחיקים לה ולסובבים. אולי בגלל שאני בכל זאת ישראלית, אז זה לא היה מוזר מידי לא לי, לא לסובבים ולא למצלמה.
מזמר החימום הבלתי נודע הקהל התעלם בנימוס בריטי מופתי. אך כאשר הגיעה פולי, כולם צרחו, בעטו, שרקו והביעו הערצה והתפעלות על גבול היסטריית המונים לאותה אישה המוכשרת כמו שד. היא לבשה שמלת וינטאג' (אוף – אני שונאת את המילה הזאת!) לבנה מקושטת באינספור פנינים. שערה השחור היה אסוף בתוך תסרוקת מסובכת, פיה היה משוח באדום נוטף ועיניה האפלות בהרו. הם פתחו בשיר הראשון מהדיסק – Black Hearted Love – אחד השירים שהכי אהבתי מהאלבום האחרון. וכאשר היא התחילה את ספירת המחבואים מלאת האימה מהשיר השני, כולם ספרו יחד איתה.
אני הייתי כה מרוכזת בה, בתנועותיה, בשיריה החדשים והנפלאים (אותם דאגתי לשנן מבעוד מועד – מי אמר דיסק מאוזן ולא קנה), עד שכמעט שכחתי לנשום. מבלי לדבר על לצלם. לכשנזכרתי – יצא משהו די מטושטש, אך מרגש בתור מזכרת יקרת ערך עבורי.
