בדולח

ריסקתי אגרטל בדולח על ריצפת בטון. אגרטל מחורץ, כבד, עתיק ויקר ערך. הוא ספק החליק מיָדַי ספק הוטח על יַדִּי. גל קולי צורם של זכוכית מתנפצת עמעם את שמיעתי ואז נהיה שקט של רִיק. אני עומדת על אי בודד של בטון חשוף וסביבי ימה של בדולח אילם. אני עדיין לא בוכה, אך העיניים מתחילות לצרוב והמחשבות – להתרוצץ. אני חייבת לאסוף את החלקיקים, חייבת להדביקם יחדיו לכדי שלם. כך שאיש לא יבחין, והאיש לא יבחין. אני כורעת מטה וזוחלת הנה והנה על ברכיי, גורפת בידיים חשופות את השברים. נעיצות קטנות מפלחות את עורי וכל חתך מסב לי עונג וכאב, כאב ועונג. אני זוחלת, כמו פעוטה משוגעת בארגז חול של עינויים, אוספת ומפזרת את נחשולי הבדולח, שעת עת נצבע אדום עז. אילו היו מצלמים אותי מלמעלה, היו לבטח חושבים שאני מציירת דבר מה עלום ומודרניסטי בדמי. כמו האומנים האלה מוינה בשנות השישים, נדמה לי מזרם אקטיביסטים. אני באמת מציירת, אך בסגנון הנאיבי של רוסו. יער עבות, עצי לבנה, אוזן של ארנב מציצה משיחים, עין שטופת זימה בוהה מחורשת אורנים, בור פעור באדמה ספוגת גשמים, ולצידו פטריות-רעל מנוקדות. אני נשכבת בתוך הבור מקופלת, מקולפת, פורשת את שאריות גפיי ומתפללת לאם הקדושה של אגרטלי בדולח. שיבוא האיש ויישא אותי מעלה, אל מעבר לתקרת הבטון, מעבר ליללות ליליות של חתולי פרא, אל הטוהר הלבן-מסמא של ילדותי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף:

עוד פוסטים

בא פברואר – שעת דיו ובכי | בוריס פסטרנק

בָּא פֶבְּרוּאָר – שְׁעַת דְּיוֹ וּבֶכִי! לִכְתֹּב עָלָיו מִתּוֹךְ יִפְחָה, כְּשֶׁבֹּץ מֻשְׁלָג רוֹעֵם מִדֶּחִי, אָבִיב בּוֹעֵר בַּחֲשֵׁכָה.   מְצָא כִּרְכָּרָה. שֵׁשׁ מַטְבְּעוֹת, דִּנְדּוּן רִאשׁוֹן, גַּלְגַּל

זו שעת שירת המגדלים

זוֹ שְׁעַת שִׁירַת הַמְּגַדְּלִים. הָעִיר – כִּצְבָא רְבִיעִיּוֹת מֵיתָר, צְרָצַר צוֹרֵם; עֶשְׂרוֹת כֵּלִים מִן הַשְּׂדֵרָה, מִן הַכִּכָּר לִפְנֵי קוֹנְצֶרְט מִתְכַּוְנְנִים לֹא בִּידֵי הַנַּגָּנִים, כִּי אִם

דור התחייה

דור התחייה   הַמְּחַבֵּר הַמֵּת קָם לִתְחִיָּה (שָׁלוֹם לֵיְדִּי/אָדוֹן לַזָרוּס) הוּא מְנַעֵר אֶת אֲבַק הַקְּבָרִים אֶגְרוֹפָיו בְּכִיסָיו הַחֲרוּרִים וּמִתְיַשֵּׁב לִכְתֹּב אֶת עַצְמוֹ לַדַּעַת כּוֹתֵב לַפְּרִי,