אה כן, זה שוב אתה. לא נער מאוהב.
כי איש נוקם, כואב, קשה ומאוכזב.
נכנסת אל ביתי, מביט בי בחרפה.
נפשי בבהלה של שקט טרום סופה.
דורש לדעת מה אני לך עוללתי,
שלאהבתך, לקרבתך פיללתי.
בגדתי בך. אילו תוכל לחדול
לומר זאת שוב ושוב, אך אין אתה יכול.
כך מדבר נרצח, טורף את שנת רוצח.
כך מוות בעצמו אורב לגוף קודח.
תסלח לי. גם האל לימד מהי סליחה.
גופי שרוי כעת בעצב, דעיכה.
אבל רוחי חופשית, שלווה ומתכוננת.
בזיכרוני אספיד גינה חורפית צוננת,
מדבר אפל ודל מתחת לרגליים.
האדמה אתך המתיקה לי כפליים.
כנגד שלוש בנות תדבר מסתי: המחברת, הגיבורה והקוראת. שלושתנו מהגרות בנות אותו דור, כאשר הגיבורה היא יורדת, הקוראת היא עולה ואילו המחברת שנולדה בניו־יורק,
בָּא פֶבְּרוּאָר – שְׁעַת דְּיוֹ וּבֶכִי! לִכְתֹּב עָלָיו מִתּוֹךְ יִפְחָה, כְּשֶׁבֹּץ מֻשְׁלָג רוֹעֵם מִדֶּחִי, אָבִיב בּוֹעֵר בַּחֲשֵׁכָה. מְצָא כִּרְכָּרָה. שֵׁשׁ מַטְבְּעוֹת, דִּנְדּוּן רִאשׁוֹן, גַּלְגַּל
זוֹ שְׁעַת שִׁירַת הַמְּגַדְּלִים. הָעִיר – כִּצְבָא רְבִיעִיּוֹת מֵיתָר, צְרָצַר צוֹרֵם; עֶשְׂרוֹת כֵּלִים מִן הַשְּׂדֵרָה, מִן הַכִּכָּר לִפְנֵי קוֹנְצֶרְט מִתְכַּוְנְנִים לֹא בִּידֵי הַנַּגָּנִים, כִּי אִם
דור התחייה הַמְּחַבֵּר הַמֵּת קָם לִתְחִיָּה (שָׁלוֹם לֵיְדִּי/אָדוֹן לַזָרוּס) הוּא מְנַעֵר אֶת אֲבַק הַקְּבָרִים אֶגְרוֹפָיו בְּכִיסָיו הַחֲרוּרִים וּמִתְיַשֵּׁב לִכְתֹּב אֶת עַצְמוֹ לַדַּעַת כּוֹתֵב לַפְּרִי,