רוח חג או רוח בבושקה

אין באמתחתי רוח חג, אך על פי שבילדותי חגיגות שנה אזרחית חדשה היו פלא שלבואו חיכיתי יותר מאשר לחגיגות יום הולדת. יש באמתחתי געגוע לידיים החזקות שידעו מלחמה ואובדן, שמגען היה מחוספס, אך עם זאת עדין, משרה בטחון, משריש ידיעה שלעולם לא אפול מהן, ידי בבושקה שלי.

 

בכל שלושים ואחד בדצמבר הייתה משפחתנו הקטנה מתיישבת סביב לשולחן האוכל הגדול, העשוי לוחות עץ נשלפים על צירי מתכת, אלה ואלה חורקים, כל אחד בלשונו. השולחן הוגדש מעדנים פרי ידיה המיומנות של בבושקה. בימי ההם אמא שלי הייתה עדיין עוללה בת שלושים וקצת שלא התקינה מאכלים, אלא אפתה עוגות קרמשניט ופחזניות. בבוקשה המציאה תחת ידיה, בזה אחר זה, פירושקי, דג שובה, סלט תפוחי אדמה שנקרא בפינו סלט אוליבייה, ציר עוף סמיך, על פניו צפוות ועולות בועות של זהב.

 

אני מתגעגעת לריחות, להתרגשות הילדותית, לדקירות המהוססות של מחטי עץ האשוח המקושט, לצליל העמום שמשמיעים קישוטי זכוכית עתיקים בנשקם זה את זה על גבי ענפי העץ. אך הגעגוע העמוק, המחניק ביותר הוא לבבושקה. הלילה אשתה לזכרה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף:

עוד פוסטים

בא פברואר – שעת דיו ובכי | בוריס פסטרנק

בָּא פֶבְּרוּאָר – שְׁעַת דְּיוֹ וּבֶכִי! לִכְתֹּב עָלָיו מִתּוֹךְ יִפְחָה, כְּשֶׁבֹּץ מֻשְׁלָג רוֹעֵם מִדֶּחִי, אָבִיב בּוֹעֵר בַּחֲשֵׁכָה.   מְצָא כִּרְכָּרָה. שֵׁשׁ מַטְבְּעוֹת, דִּנְדּוּן רִאשׁוֹן, גַּלְגַּל

זו שעת שירת המגדלים

זוֹ שְׁעַת שִׁירַת הַמְּגַדְּלִים. הָעִיר – כִּצְבָא רְבִיעִיּוֹת מֵיתָר, צְרָצַר צוֹרֵם; עֶשְׂרוֹת כֵּלִים מִן הַשְּׂדֵרָה, מִן הַכִּכָּר לִפְנֵי קוֹנְצֶרְט מִתְכַּוְנְנִים לֹא בִּידֵי הַנַּגָּנִים, כִּי אִם

דור התחייה

דור התחייה   הַמְּחַבֵּר הַמֵּת קָם לִתְחִיָּה (שָׁלוֹם לֵיְדִּי/אָדוֹן לַזָרוּס) הוּא מְנַעֵר אֶת אֲבַק הַקְּבָרִים אֶגְרוֹפָיו בְּכִיסָיו הַחֲרוּרִים וּמִתְיַשֵּׁב לִכְתֹּב אֶת עַצְמוֹ לַדַּעַת כּוֹתֵב לַפְּרִי,