ההכנות.
למרות הפלישה של חוצנים נטולי גלגלים, רצי נייקי תל אביב, בעלי חולצות אדומות מנדפות זעה, אלת החניה לא בגדה בי גם הפעם. היא עפעפה אליי בכחולבן נדיב במרחק פסיעות ספורות מהבית. לא הייתי בטוחה שאצליח להירדם בשעה כל כך מוקדמת, ועוד פחות בטוחה שאצליח להתעורר כעבור שעה וחצי ולהיגרר להחלקה של המהירים. החששות התבדו. תוך עשר דקות ישנתי כמו תינוקת, וכעבור שעה התעוררתי עם עיניים מוצפות דמעות של אלרגיה. לבשתי גם אני את בגדיי מנדפי הזעה. חלקם נידפו כל כך טוב בפעם הקודמת עד שמיחזרתי אותם מות סל הכביסה ללבישה נוספת. הרגעתי את עצמי שזה לא כזה נורא. זו רק חזית ספורט, וממילא אחרי החלקה של רבע שעה אף אחד לא יידע להבחין בין ריח ההזעה הישנה לבין זו החדשה. מה גם שליד מגיני הידיים שלי כל סרחון הופך להיות בלתי מורגש. הסתובבתי בבית עיוורת למחצה (הזהירו אותך שלא להכניס עדשות מגע לעיניים דומעות). ביד אחת מלאתי שקית-מימיה וביד שניה דחפתי שטר של מאה לתוך התיק, כי כמו שאומרים אצלנו במהירים, "תביאי כסף למונית". לנקודת התחלה הגעתי תוך שבע דקות. החלקתי כל הדרך כמו ילדה טובה: נתיב ימני, המתנה ברמזור אדום, ולא שכחתי להצמיד לאחוריי עין מהבהבת בלבן מסוונר.
הדרך.
זה באמת היה מהיר, מאד מהיר. קבוצה קטנה של אנשים טסה בחושך, בצידי כבישים, ללא עצירות, למעט רמזורים עם מכוניות בודדות שמתעקשות שלא נעקוף אותן, ללא מנוחה אחרי עליות, ללא אפשרות להסדיר נשימה או להרגיע דקירות מציקות במותן. הו, העליות. כל פעם אני נדהמת מחדש נוכח כבישים תמימים וישרים למראית העין הנוסעת ברכב ממונע, שהופכים את עורם ומתגלים כעליה אחת מטרידה ובלתי נגמרת כאשר אתה על רולר. יאמר לזכותי שרכבתי יחד עם הקבוצה יותר ממחצית המסלול. אך אחרי עליה קשה במיוחד איפשהו בפאתי רמת גן האטתי את הקצב. קלטתי אותם מרחפים לפניי מתוך דוק זעה שהציף את עיניי. שוב הרגשתי את המכונה שבתוכי, כמו אז בהקפת הכנרת, מכונה שמזיזה את רגליי וידיי בתזמון של מטרונום מבועת. שמאל, ימין, שמאל, ימין. הנפת יד, הרמת רגל, הנפת רגל, הרמת יד. הצצה חטופה על אורות הרמזורים. כיפוף ברכיים בירידות, הטיית גו בעליות. לנשום, לנשום, לנשום. כאשר ראיתי מול את פרק הירקון התאפקתי שלא לבכות. משהו מלוח בכל זאת טפטף מהעין השמאלית אל זווית הפה הפעור. נדמה לי שזאת הייתה זעה.
אחרית הדבר.
אני עדיין מעופפת על אדי אדרנלין של ליל אמש. כאשר הגעתי הביתה, הוזה ואוחזת בבקבוק קולה, ראיתי כי הדרייפיט הינו דבר שקר. הבד היעודי לא עמד בכמות הזעה שנקוותה אליו במשך שעה וחמש דקות של החלקה מאומצת. ראשי דמה לקליע נחושת מלוהט. מבט חטוף במראה אישר את אשר דמיתי: פנים אדומות עם עיניים בורקות ועור בוהק הביטו בי בחזרה. חיוך גדול של גאווה ואושר היה מרוח עליהם. עשיתי את זה. בפעם הראשונה. קבוצת המהירים. כשלתי לתוך מקלחת וזימזמתי חלושות: להתראות בראשון הבא.