גאולה אמיתית תתאפשר אך בעזרת ספרות הכתובה על גבי קירות של שירותים ציבוריים.
לורה צ'ייס (ציטוט מומצא)
המתנקש העיוור. חיים לפני בוא האדם. שני ספרים על הרבה נשים, מעט גברים, אהבות מעוותות ואפשרות חמקמקה לגאולה. מאת מרגרט אטווד.
המתנקש העיוור משליך לפנינו צילום דהוי. יותר נכון, שתי גרסאות לאותו צילום דהוי. בשניהם מופיע גבר שחום וכהה שיער, אשר מנסה להסתיר את פניו מפני מצלמה בידו המורמת. על תמונה אחת מופיעה נערה צעירה בשמלה בהירה. עוד דבר מה משונה נוכח בתמונה – כף יד חתוכה, שמזדחלת לעברם על הדשא. בתמונה השנייה – ילדה כבת 12, מביטה, לכודה, בגבר השחום. שתי נשים הן האחיות צ'ייס. אילו הייתי יכולה לבחור, מי הייתי רוצה להיות, לורה או או אייריס? קורבן או קורבן? הייתי רוצה לכתוב ספר בעודי גוססת, תחילה רגשית, ואחר כך – מזיקנה. או שהייתי בוחרת לזנק מגשר בתוך מכונית שאולה, עטויה כפפות לבנות? האם הייתי מייחלת להינצל?
בחיים לפני בוא האדם אין כל גאולה. אמנם קיימת מציאות מקבילית בראשה של לייסיה, אותה מאכלסים דינוזאורים רבי עוצמה והוד. אך ככל שחיי היום יום האכזריים מתהדקים סביבה, החיות הקדמוניות נוטשות אותה, משאירות אותה בודדה וחנוקה. בדיוק כפי ששתי הסבתות הנהדרות שלה, יהודייה ואוקראיינית, נטשו אותה במותן.
אני לא מצליחה להתאושש ממרגרט אטווד. נערים עיוורים, המוכשרים בטווית אריגים ורציחות, ונערות כרותות לשון טורדים את לילותיי. געגוע מתקתק-חומק לסבתא גלותית, עתיקה כמו דינוזאור, מפלח את שגרת ימיי. רקמת אונס חיוורת תופרת בשחור את הסיוטים. אם תתקלו בחלקת קבר של משפחת צ'ייס תניחו פרח עטוף בנייר אלומיניום, גם עבור האחות השלישית.