הנהג נראה ומדבר כמו ג'ק, שבילה עשור או שניים הקן הקוקיה. הוא פונה לכל נוסע בתורו וחוקר בחיוך מלא שניים צהובות אודות הבלוי בדיסנילנד. אין הרבה נוסעים על טיולית השעשועים של אנאהיים: משפחה אמריקאית עבת בשר ומרובת ילדים, תיירת יפנית צנומה לבושה ורוד, הנאחזת בחרדה בבקבוק מים ואני. כאשר ג'ק מתכופף לעברי ומתעניין בלגלוג מה, האם כבר מיציתי את ארץ המשאלות הקסומה, אני עונה בחצי חיוך מנומס ומעט מתוח, כי אני כאן לצורכי עבודה והיו לי רק כמה שעות לבלות בדאון-טאון דיסני. הוא מהנהן בהבנה סלחנית ומפטיר, שאין מקום טוב יותר עליי אדמות, בשביל לשרוף כמה שעות פנויות. בסוף הוא מתניע את הגרוטאה המקושטת בפרצופי גופי ודונאלד. "ת'ם יודעים, חבר'ה, שכאן בכנסיה אנשים ראו ת'אלוהים" – זורק ג'ק במבטא דרומי כבד לתוך החלל הממוזג, הקפוא. המשפחה האמריקאית משתתקת לרגע ואז מתחילה לעודד את הנהג להמשיך בסיפורו. "כן, כן. אנשים כאן ראו ת'אלוהים. ולא פעם-פעמיים, אלא ממש הרבה פעמים. אז באו לחקור פה ת'עניין. ומה גילו, ת'ם חושבים?" – הוא עושה פאוזה דרמטית – "שהכומר המקומי שם להם אל.אס.די בלחם הקודש!".
