נשים. נשים צבעוניות, איטיות, נחושות, נלחמות, מנקות, מבשלות, מטפלות, עובדות, שורדות, יפות, נהדרות. אין בעולם הזה של "לחזור" גברים טובים. הגברים בו נעים על הסקלה של רשעים ואנסים או של צופים מהצד. הגבר הצופה, זה שאינו רע, הוא אותו במאי סרטים נודד, לו הותר להתבונן על הנשים מהצד, לספר את סיפורן. אך הנשים האלה לא נכנעות לרוע גברי. הן יברחו מהבית, ישלפו סכין ואחר כך יאספו את דם הגבר מהרצפה עם נייר סופג, ימרקו את הקרמיקות עם סחבה. את הגופה יביאו לקבורה נאותה, כי נשים יודעות לתת כבוד למתים ולנקות מצבות ברוח מזרחית, אשר משגעת את הבריות. הנשים האלה יודעות לאהוב ולסלוח על טעיות של נשים אחרות, בעיקר אם הטעויות נעשו בידי אותו אישה כה אהובה וכה שנואה – אמא. משאלת לב חבויה – שאמא תקום לתחיה ותעזור לנו, תנחם, תרפא, תזיל דמעה, כשנשיר, תגלגל עיניים, כשנבשל, תשים בצד קופסא של מטעמים עם פתק, הנושא את שמינו. עד היום כשכואב לי, אני צועקת בקולי קולות "אמא".
מסה בת עשרה פרגמנטים על אודות "היורדות" של דאה הדר
כנגד שלוש בנות תדבר מסתי: המחברת, הגיבורה והקוראת. שלושתנו מהגרות בנות אותו דור, כאשר הגיבורה היא יורדת, הקוראת היא עולה ואילו המחברת שנולדה בניו־יורק,