מכפשת האפריל # ריי ברדבורי

מכשפת האפריל

מאת ריי ברדבורי

התרגום ריטה ק.

 

 

באוויר, מעל גאיות, מתחת לכוכבים, מעל נהרות, אגמים ודרכים עפה סֵסִי. היא עפה בלתי נראית כמו רוח אביבית שרק עתה נולדה, רעננה כמו עלה תלתן שמזדקף מתוך שדות באור דמדומים. היא המריאה עם יונים, רכים וזכים כמו כדורי פרווה, התעכבה חבויה בעצים, התרעננה בתוך פריחה מלבלבת ונשטפה החוצה במטר של עלי כותרת עת נשבו הרוחות. היא קיפצה יחד עם צפרדע ירוקה, המרצדת בעשב ליד אגם שלו. היא הזדנבה לצד כלב סמור פרווה ונבחה כדי לשמוע את ההד המתרומם בינות אסמים רחוקים. היא נבטה מתוך דשא ראשון של אפריל, מתוך זרמים מתוקים שנבעו מתוך אדמה מבושמת. אביב הגיע, חשבה סֵסי. הלילה אני אהיה בתוך כל יצור חי. רגע אחד היא שכנה בצרצרים בוהקים בצומת דרכים, רגע אחר השתכשכה בטיפת טל על שער ברזל. זה היה שלה, הכשרון הזה להמריא בעזרת רוחה, בלתי נראית, ולהתמזג עם זרמי אוויר של אילינוי. הערב הזה של חיה יהיה ערב יחיד ומיוחד. "אני רוצה להתאהב", אמרה ססי.

 

היא אמרה זאת בארוחת ערב. לשמע כך העיניים של הוריה הביטו בדאגה וגביהם נדחפו חזק אל גב הכסאות. "סבלנות", יעצו לה. "זכרי, את מיוחדת. כל המשפחה שלנו היא שונה ומיוחדת. אנחנו לא יכולים להתרועע או להנשא לבני אדם רגילים. אחרת נאבד את כוחות הקסם שלנו. לא היית רוצה לאבד את היכולת שלך "לטייל" בעזרת הכוחות. עליך להיות זהירה. מאד זהירה."

 

אך כשעלתה ססי אל חדר השינה שלה שבעליית גג, היא רפרפה נגיעות של בושם על צווארה ונמתחה, רועדת ומעורערת, על משכבה. הלבנה צבעה בורוד חלבי את אדמת אילינוי, הופכת את הנהרות לקציפת שמנת ואת הדרכים לרצועות פלטיניום. "כן," נאנחה היא. "אני נצר למשפחה מוזרה. אנחנו ישנים בימים ועפים בלילות כמו עפיפונים קטנים שחורים ברוח. אם נרצה, נוכל לנום חורף שלם בתוך חפרפרות הדרות באדמה חמימה. אנחנו יכולים להשתכן בכל: בתוך חלוק נחל, בתוך צמח בר, בתוך גמל שלמה. אני יכולה לנטוש את גופי הפשוט, הגרמי ולשלוח את רוחי ומחשבתי הרחק בחיפוש אחר הרפתקה. וכך אעשה. כאן ועכשיו!".

הרוח נשאה אותה מעל שדות וכרי מרעה. היא ראתה תחתיה אורות חלושים של בתי כפר וחוות. "אם אני לא יכולה להתאהב כי אני משונה, אז אני אתאהב דרך מישהו אחר", חשבה. מחוץ לבית-חווה נערה שחורת שיער, לא יותר מבת תשע עשרה, שאבה מים מבאר עמוקה. היא שרה. ססי צנחה מטה – עלה ירוק צנח אל אפלולית הבאר. היא נחתה בתוך הטחב המלטף שעל הקרקעית והביטה מעלה דרך הקרירות והעלטה. כעת היא שטה בזריזות בתוך אמבה, רוטטת ושקופה. עכשיו היא בטיפת המים. בסוף, בתוך ספל מתכת קר, היא התרוממה אל שפתיה החמימות של הנערה. נשמע קול לגימה לילי ושקט. ססי הביטה דרך עיני הנערה.

היא נכנסה לתוך הגולגולת החשוכה והתבוננה דרך העיניים הנוצצות על הידיים אשר אחזו בחבל גס. היא הקשיבה דרך קונכיות אוזניה לעולמה הפנימי של הנערה. היא הריחה את היקום שלה דרך הנחיריים המעודנים, חשה את פעימות לבה, פעימה אחר פעימה. הרגישה את לשונה מתנענעת בזמן שירה. "האם היא יודעת, שאני כאן, בתוכה", חשבה ססי.

הנערה נשנקה. היא נעצה את מבטה אל השדות הליליים. "מי שם?". אין קול ואין עונה. "זאת רק הרוח", לחשה ססי. "רק הרוח", הנערה צחקה נוכח בהלתה, אך עורה הצטמרר.
היה זה גוף נהדר, גוף הנערה. הוא הכיל עצמות מסותתות ועדינות בצבע שנהב. מוחה דמה לשושנת בר ורדרדה, צפה באפלה. לפיה היה טעם של שיכר תפוחים. שפתיה המלאות נחו על פני לובן ממורק של שיניה. גבותיה התקמרו בשתי קשתות מושלמות. שערה הרך התנופף ענוגות סביב צווארה החלבי. נקבוביות עורה הזעירות היוו אריג אחיד. אפה שטוף אור ירח ושתי לחיה להטו כמו מדורות קטנות. הגוף הזה ריחף בשווי משקל מופלא כמו של נוצה, עובר מתנוחה לתנוחה, ונדמה היה כי הוא שר ללא הרף שיר הילל לעצמו. להמצא בתוך הגוף הזה, בתוך הראש זה, הרגיש כמו להתרווח בחומה של אח בוערת בחיק משפחה, כמו להתמסר לגרגור של חתול מנומנם, כמו להסחף עם מי נחלים חמימים תוך ים לילי. "נעים להיות כאן", חשבה ססי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף:

עוד פוסטים

בא פברואר – שעת דיו ובכי | בוריס פסטרנק

בָּא פֶבְּרוּאָר – שְׁעַת דְּיוֹ וּבֶכִי! לִכְתֹּב עָלָיו מִתּוֹךְ יִפְחָה, כְּשֶׁבֹּץ מֻשְׁלָג רוֹעֵם מִדֶּחִי, אָבִיב בּוֹעֵר בַּחֲשֵׁכָה.   מְצָא כִּרְכָּרָה. שֵׁשׁ מַטְבְּעוֹת, דִּנְדּוּן רִאשׁוֹן, גַּלְגַּל

זו שעת שירת המגדלים

זוֹ שְׁעַת שִׁירַת הַמְּגַדְּלִים. הָעִיר – כִּצְבָא רְבִיעִיּוֹת מֵיתָר, צְרָצַר צוֹרֵם; עֶשְׂרוֹת כֵּלִים מִן הַשְּׂדֵרָה, מִן הַכִּכָּר לִפְנֵי קוֹנְצֶרְט מִתְכַּוְנְנִים לֹא בִּידֵי הַנַּגָּנִים, כִּי אִם

דור התחייה

דור התחייה   הַמְּחַבֵּר הַמֵּת קָם לִתְחִיָּה (שָׁלוֹם לֵיְדִּי/אָדוֹן לַזָרוּס) הוּא מְנַעֵר אֶת אֲבַק הַקְּבָרִים אֶגְרוֹפָיו בְּכִיסָיו הַחֲרוּרִים וּמִתְיַשֵּׁב לִכְתֹּב אֶת עַצְמוֹ לַדַּעַת כּוֹתֵב לַפְּרִי,