בסוף היא התאבדה. בדיוק כמו ליו. שתי התאבדויות במערכה אחת, האחרונה, השלישית. להתאבדות של ליו חיכיתי בכליון אוזניים. אישה קטנה ליו, מזינה את אהבתה הקטנה, השפחתית בחיוך קטן שזרק לה נסיך הכתר לפני שנים.
בהפסקות קראתי בתוכניה העמוסה. החבאתי את עצמי ואת שמלת נעמה בצלאל התורנית שלגופי מאחורי ספרון בגוון כחול-עצוב. הליברית, הספקולציות על הכוונות של פוצ'יני לגבי הסוף של היצירה הבלתי גמורה שלו (הוא מת בפתאומיות מה לפני שהספיק להשלימה), השוואות בין טורנדוט האופראית לבין זאת של קרלו גוצי (הו גוצי, גוצי – איה העורב ושלושת התפוזים). ו.. כתבה אחת מקוממת של במאית האופרה. היא מתארת את טורנדוט כרוצחת סידרתית, מופרעת ומחרידה, אשר מובילה את העם שלה אל אבדון דמים. על כך החליטה הבמאית לשנות את הסוף, ובמקום חגיגת האהבה בזרועות הנסיך כלאף העניקה לגיבורה התאבדות.
כעסתי נורא, על הבמאית, על המילים החלולות, על אי ההבנה. כאבה של טורנדוט – כאבן של אלפי נשים. הרי מדוע התבצרה הנסיכה בתוך כלוב של שלוש חידות ועריפת ראשים? בגלל אונס. אונס שבעבע בתוך טורנדוט ולא נתן לה מנוח. סבתה נאנסה ונרצחה על ידי נסיך זר, אשר ניצח את ממלכתה במלמחה. טורנדוט הבינה היטב שאותם בני מלוכה רמי מעלה, אשר מחפשים את ידה ואת אהבתה לא יהססו להמית עליה את חורבן האונס אילו תזדמן להם מלחמה מתאימה וניצחון הולם. בדיוק כפי שקרה לסבתה. הנסיך כלאף שר ללא הרף Amore Amore, אבל עבורה זהו שקר אכזרי ומתעתע.
בסוף היא התאבדה. כי כולם, כולל הבמאית שלה עצמה, לא הבינו אותה, הוזילו אותה על ידי זימה סתמית בתחפושת של אהבה שמימית, הטיפו לה, קראו לה רוצחת קרת מזג. והיא בסך הכל רצתה להינצל.