דודה טניה, מנקה פשוטה מהעיר אורל, לוחשת לעצמה מילות תפילה: אבוי לארץ וליושביה..* פניה, פנים גסות של איכרה, נראות מעונות וחייתיות. איך אין בה, בדודה טניה, שום רוע, אך ורק טוב לב בלתי נדלה. כיצד הגיעה האישה הקדושה הזאת למחנה? אחת שמוכנה לעשות תורנויות נקיון במקום אחרות ללא סייג, בכניעה מרצון.
האחיות הנזירות, ברברה וקסניה, מתלחשות מהר מהר ומשתתקות מיד אם נשות החטא החילוניות מתקרבות אליהן. הן חיות בעולם משלהן, בו כל דבר הוא חטא. לחתום על ניירת – חטא, לומר את שמן – חטא, לשתות מאותה כוס עם חילוניות – חטא, ללבוש את כובע האסירות – חטא. אפשר להרוג אותן, אך הן יישארו נוקשות באדיקותן. קדושתן ניכרת בכל: בבגדים המסודרים, במטפחות הלבנות לראשן, בשפתייהן הקפוצות. אך אין חמלה בעיניהן, רק לעג ובוז כלפי סבלן של אסירות, כלפי החטא. לשתי בתולות ישו זרות הצרות הנשיות הנחותות, הסבל של אמהות, נשואות, אוהבות. עבורן כל זה חטא. הדבר היחיד שחשוב הוא לשמור על נקיון המטפחת, על נטילת הכוס, על התבדלות מחיי החטא של המחנה. הפליליות שונאות אותן שנאת מוות. נשות אוייבי העם לא מחבבות אותן גם הן ולכן אינן מתקרבות.
נשות אוייבי העם. נשים. נשים ממוסקבה, לנינגרד, קייב, חארקוב, רוסטוב. עצובות, מחושבות, חולמניות, פשוטות, חלשות, כנועות, נרגנות, צחקניות, רוסיות וזרות. כולן חובשות על ראשן כובע אסירות. נשים של רופאים, ציירים, חקלאים. נשות גנרלים וכימאים, נשות שופטים, נשים של איכרים – רוסים, אוקראיינים, ביאלורוסיים. כולן הלכו אחר בעליהן אל אפלת המחנות. ככל שאוייב העם היה יותר בעל שם, כך מעגל הנשים שהלכו אחריו היה רחב יותר: אישתו, גרושתו, אישתו הראשונה, אחיותיו, בתו, חברה של אישתו, בתו מנשואיו הקודמים. על חלקן אמרו "אישה צנועה ונעימה". על אחרות: "היא כמו איזו רוזנת. מגעילה, מתנשאת, חושבת שהיא עדיין בקרמלין". כאלה גם במחנה מחזיקות צבא משרתות, משמרות סביבן הילה של שליטה ושלטון. עליהן מתלחשים: "זאת לא תצא מכאן בחיים".
היו גם נשים זקנות, עם עיניים מלאות עייפות ורוגע, אשר נכלאו עוד בתקופת לנין, אשר שרדו עשרות שנים של מאסרים ומחנות. אלה מהפכניות מזרם העממי-הסוציאליסטי. סוהרים מכבדים אותן, פליליות מכבדות אותן. הן לא קמות מהדרגשים בביקור של מפקד המחנה. מספרים שאחת מהן, אולגה ניקולאייבנה, הייתה אנארכיסטית לפני המהפכה, השליכה רימון על ראש עיריית ווארשה, ירתה בגנרל בצבא צאר. עכשיו היא יושבת על דרגש עץ, קוראת ספר, שותה מים רותחים מהכוס. פעם, כשמאשה חזרה מעוד מפגש עם סמיסוטוב, האישה הזקנה ניגשה אליה, ליטפה את ראשה ומילמלה "ילדתי האומללה…". כמה בכתה אז מאשה.
לא רחוק ממאשה שוכבת על הדרגש סוזנה רודולף, זאת שמקפידה על התעמלות בוקר ונושמת דרך האף. בעלה, אמריקאי סוציאליסט ממוצא גרמני, הגיע מתוך אידאולוגיה אל ברית המועצות וקיבל אזרחות סובייטית. פרופסור רודולף קיבל עשר שנים ללא זכות התכתבות והוצא להורג על ידי כיתת יורים בבית הכלא ליובאנקה. סוזנה ושלוש בנותיה, אגנס, לואיזה ולנה, נשלחו למחנות. סוזנה לא יודעת דבר אודות בנותיה. גם הבת הצעירה, לנה, הופרדה ממנה והועברה למחנה נכים. סוזנה לא אומרת שלום לאולגה נייקולאייבנה, כי היא קראה לסטאלין "רוצח" וללנין "מחריב החירות הרוסית". סוזנה טוענת שעבודתה עוזרת לבנות אותו עולם חדש מופלא, וזה משכיח ממנה את הגעגועים אל בעלה ובנותיה. היא מספרת שכשחיו בלונדון הכירו את הרברט וולס, ובוושינגטון נפגשו תכופות עם הנשיא רוזבלט, אשר אהב לשוחח עם בעלה. הכל ברור ונהיר לסוזנה. מלבד דבר אחד. כשבאו לעצור אותם, אחד האנשים גנב מדירתם מטבע נדיר מזהב טהור, שגודלו כגודל כף יד של ילד. על גבי המטבע היה הדפס של אינדיאני עם נוצות לראשו. האיש כלל לא חשב שלמטבע יש ערך כה רב, אלא אמר שהוא לוקח אותו לילדיו בתור מתנה. הזכרון הזה מענה אותה.
כל אותן נשים, טהורות וחוטאות, מתלוננות ומתמודדות, שרדו הודות לתקווה, אשר לעתים נדמה ולעתים התעוררה מחדש, אך מעולם לא עזבה אותן. גם מאשה קיוותה – התקווה עינתה והכאיבה, אך נתנה סיבה לחיות, למרות הכאב.
אחרי החורף במחנה, ארוך כמו תקופת מאסר בפני עצמו, הגיע האביב החיוור. מאשה ועוד כמה נשים נשלחו לתקן כביש, אשר הוביל להתישבות של החופשיים, בה התגוררו המפקדים, צוות העובדים הרגילים ומשפחותיהם. מרחוק ראתה מאשה רוח רפאים: וילונות ארוכים כמו בדירתה ברחוב ארבאט, צל של עץ פיקוס על אדן החלון. היא ראתה ילדה עם ילקוט, עולה במדרגות ונכנסת לדירה. דירתו של מפקד המחנה. הסוהר המלווה צרח עליה: "זה לא בית קולנוע פה, אין מה לראות…"
כאשר הן פנו חזרה למחנה בדמדומי ערביים, ליד מחסן של כלי עבודה, נשמע רדיו מאגאדאן. מאשה ושתי הנשים אשר נגררו לידה, הורידה פתע את אתי החפירה ונעמדו ללא ניע. על רקע של שמיים דהויים נחרטו בשחור עמדות שמירה. עליהן כמו זבובים שמנים זחלו השומרים החמושים. בין לבין הצריפים השפופים נראו כאילו צמחו בטעות מהאדמה הקפואה ועוד רגע ייבלעו חזרה בתוכה.
המוסיקה ברדיו לא הייתה עצובה כלל וכלל, אלא שמחה דווקא. מוסיקת ריקודים. מאשה החלה לבכות. שתי הנשים לידה בכו גם הן. אחת הייתה איכרה ושניה מלנינגרד, מבוגרת עם זגוגיות סדוקות במשקפיה. נדמה היה כי הסדקים נוצרו כתוצאה מהדמעות.
הסוהר איבד את עשתונותיו, הרי האסירים כמעט אף פעם לא בכו, ליבם היה אחוז קפאון כמו אדמת טונדרה. הוא דחף את הנשים והתחנן: מספיק כבר, די, אני מבקש, בלאט, מבקש… הוא כל הזמן הסתובב וחיפש את הסיבה לבכי. לרגע לא חשב שזה בגלל הרדיו.
אך מאשה בעצמה לא הבינה, מדוע נפשה התמלאה ביאוש כה מוחלט. נדמה היה שכל מה שחוותה בחייה חובר לו יחדיו: אהבת אמה, שמלת צמר משובצת שכה החמיאה לה, אנדריי, שירה, הפנים הבהמתיות של החוקר, זריחה מעל הים השחור, פטפוט ילדותי של יולקה, סמיסוטוב, הנזירות, המריבות האכזריות של הפליליות, האימה המצמיתה נוכח מבטה של האחראית לצריף – מבט דומה לזה שנתן בה סמיסוטוב. היא לא הבינה מדוע כעת, כשמוסיקה עליזה נשמעת באוזניה, היא חשה בכובד הבגדים המלוכלכים לגופה, בנעליה הקרועות, בכובע האסירות המצחין. מדוע קמה ועלתה השאלה הקיומית שחתכה בבשר החי של נשמתה – על מה מגיע לה, למאשה, הכפור הנורא, ההשחטה המתמדת של גופה ורוחה, הכניעה לגורל המחנות האכזר. התקווה, שכה הכבידה על נפשה, מתה.
לשמע המוסיקה העליזה מאשה איבדה לתמיד את התקווה לראות שוב את יוליה, אשר נידונה לאובדן בתוך סבך של בתי יתומים, בתי ילדים, בתי מחסה – רשת ענפה של מחנות ילדים של ברית המועצות העצומה. מאשה הבינה שבעלה הלך, איננו עוד, נורה למוות, והיא לא תראה אותו שוב לעולם.
היא נותרה ללא תקוותה, לגמרי לבדה. היא לא תשוב לראות את יוליה, לא היום, ולא כשתהיה זקנה, לעולם לא. אלוהים, רחם נא עליה.
שנה לאחר מכן מאשה עזבה את המחנה. לפני צאתה לחופשי היא שכבה בביתן עשוי שלג על נסורת עצי אשוח. איש לא דרש ממנה לקום לעבוד, איש לא פגע בה יותר. אחים מהמרפאה הניחו את מאשה ליובימובה בתוך ארגז, עשוי מקרשים פגומים והביטו בפניה בפעם האחרונה. פניה לבשו הבעה של התלהבות ילדותית תמימה, מהולה בבלבול מפוכח. אותה הבעה בה הקשיבה למוסיקה ברדיו: תחילה השמחה, אך מיד אחר כך – ההבנה שאין עוד תקווה.
אך מחשבה אחת נותרה בלבי, כי גם במחנה של עבודות הפרך אין שוויון – גורלם של גברים קל בהרבה מגורלן של נשים.