רצות, ממהרות, מועדות נשות אוייבי העם, אוספות בידיים רועדות שקיות עם הדברים שלהן, אשר התפזרו על השלג, אך מפחדות להשמיע קול בכי. מאשה התבוננה סביב. מאחוריה מחסן, קרונות מסע – כמו חרוזי אודם על גבי גופה לבנה, ולפניה מסתחרר נחש איסופי וכהה – טור של נשים צועדות. משני צידי הטור ערימות של גזעי עץ כרותים, מכוסים בשכבה של שלג, סוהרים במעילי פרווה, שנראים דמיוניים בחמימותם נוכח הכפור העז, כלבי שמירה נובחים בעצבנות. האוויר, שמרגיש נקי להפליא אחרי חודשיים של קרונות דחוסים, חותך ופוצע עם כל נשימה יותר מלהב של סכין גילוח. הרוח קמה ועלתה. אבק לבן ומחניק העלים את העמק. ראש הטור נבלע בתוך האפלה הלבנה. הכפור מצליף על הפנים, על הרגליים. ראשה של מאשה הסתחרחר. לפתע מתוך העייפות הקיצונית, מתוך הפחד לחטוף כוויות קור שייגמרו בנמק, מתוך תקווה הזויה להגיע סוף סוף אל מבנה מחומם כלשהו, להתקלח, מתוך ההלם נוכח גופה של אישה זקנה אשר נפרסה על השלג ועל פניה הבעה מוזרה ומטופשת, ראתה מאשה בת העשרים ושש בנבכי הסופה המשתוללת את גורלה העתידי – גורל המחנות. על גורלה הקודם, אשר נמוג מאחורי גבה, במרחק של אלפי קילומטרים מכאן, בסמטה קטנה במוסקבה נתלה מנעול כבד, כזה שתולים על דירות מפונות. באותו הרגע ראתה מאשה בברור את חיה נחלקים לשניים: החלק הראשון אשר נעלם כלא היה, ואת החלק השני אשר החל מעתה.
היא רצה, מועדת, נושפת על האצבעות המאובנות, אך תקוותה הטרופה לא עוזבת אותה – הם יגיעו למחנה, ושם ימסרו לה אודות שחרורה. זאת הסיבה שהיא רצה, מחוסרת אוויר ונחנקת, ממהרת להגיע.
מעתה עבודות פרך הם נחלתה. הכאב בבטן ובמותניים אינו מרפה, כי נאלצת היא לסחוב משקלים כבדים מנשוא: סלעים, גזעי עץ, כלי חפירה מפלדה, מכולות עם מים מלוכלכים, דליים של צואה, ערימות בנות עשרות קילוגרמים של כביסה ספוגה. כמה קשה הייתה הדרך אל נקודת האיסוף בדמדומי בוקר מוקדמים, כמה בלתי נסבלות היו הספירות בכפור וברוחות. כמה דוחה ומיוחלת הייתה הבלילה מתירס ושאריות דגים, עם קשקשים שצפים בתוכה ונדבקים לחיך. כמה מרושעת ומקוממת הייתה הביזה הנהוגה בתוך הצריפים של האסירות. איזה שיחות מגעילות התנהלו בלילות על הדרגשים, הרשרושים המבחילים, ההתלחשויות, ההתעסקויות. כמה נפלאה וחיונית הייתה חתיכה קטנה של לחם שחור יבש, מוכסף בעובש.
השותפה של מאשה לדרגש, לנה רודולף בת השש עשרה, נאנסה שוב ושוב על ידי אסיר פלילי, אשר היה אחראי על הסקה. לנה חלתה בעגבת. הציפורניים שעל ידיה התקלפו ושערה נשר מראשה. אחראי מרפאה העביר אותה למחנה נכים. לעומת זאת אמה של לנה, סוזנה, אשר הצליחה לשמר במחנה את שרידי החן הטבעי שלה, המשיכה לעבוד, רק ששערה הלבין. הוא הקפידה לעשות התעמלות כל בוקר לפני הזריחה, עשתה "מקלחות שלג".
מאשה עבדה מעלות השחר ועד רדת החשיכה, כמו סוסה, כמו אתון, כמו חיה. במחנה היה משטר קפדני ולה לא הייתה זכות התכתבות. היא לא ידעה האם בעלה חי או הוצא להורג, לא ידעה איפה יולקה – נשלחה לבית יתומים ושם נעלמו עקבותיה כמו של גוזל אלמוני או שבכל זאת אמה הצליחה לאתר אותה. האם אמה כלל בחיים. האם אחיה וולודיה חי. היא כמעט והתרגלה לא לדעת כלום על גורל קרוביה, כמעט והפסיקה לחלום לקבל מכתב. כל מה שחלמה עליו היה לקבל הקלות בעבודות הפרך. לנסות להתקבל לעבוד במטבח או במרפאה, ולא ביערות, איפה שבחורף כפור אימים ובקיץ יתושים אינספור.
אך הגעגועים העזים אל בעלה ובתה לא נכחדו, התקווה לא נמוגה, אפילו שלעתים היה נדמה שכן. תקוותה פשוט נרדמה, ומאשה הרגישה את תנומתה כמו שמרגישים תינוק שנרדם על ידי אמו. אך כאשר תקוותה נעורה, לבה של האישה הצעירה שב והתמלאה שמחה, מהולה ביגון ויאוש. כן, היא תשוב לראות את אהוביה. לא בקרוב, לא ביום המחר. יעברו שנים על גבי שנים. אך היא תשוב לראותם. תראה ותגיד "איך הלבין שערך, אהובי. ועיניך עצובות כל כך…" יולינקה. יולינקה שלה – הנערה הדקיקה הזאת, היא בתה. מאשה מבוהלת ומתרגשת – האם יוליה תזכור אותה, את האמא האסירה שלה, האם תקבל אותה, תצליח לאהוב אותה.
הסוהר הראשי סמיסוטוב הכריח אותה לשכב אתו. אחרי שהכה אותה, שבר לה שתי שניים ותלש את שערה, אנס אותה לראשונה. זה קרה בסתיו הראשון במחנה. היא ניסתה להתאבד בתליה, אך החבל היה חלש. היו נשים אשר קנאו בה. אחר כך היא נכנעה ליאוש האדיש. פעמיים בשבוע היא הייתה נגררת אחרי סמיסוטוב אל המחסנים. הוא תמיד היה קשה, שתקן והיא פחדה ממנו עד שיתוק, כי כשהיה שיכור הוא קרע אותה לגזרים. אך פעם אחת היה טוב אליה והביא לה במתנה ממתקים, חמישה במספר. היא מיד חשבה "הלוואי והייתי יכולה להעבירם ליוליה, לבית יתומים", ולכן לא אכלה מהם אלא החביאה בין המזרון לדרגש. הם נגנבו. פעם התרגז עליה: "איזו מלוכלכת את, עירונית מסריחה. בת כפר בחיים לא הייתה מרשה לעצמה להדרדר לזוהמה שכזאת". הוא מעולם לא קרא לה במילות גנאי, אפילו כשהיה שיכור מאד. המילים הרעות שלו שימחו אותה דווקא, אך אחר כך חשבה שאם יגרש אותה, היא תשוב אל עבודות הפרך שבחוץ.
יום אחד סמיסוטוב עזב ולא חזר עוד. אחר כך נודע לה שהוא ביקש העברה מהמחנה. בהתחלה שמחה כל כך, שמותר לה לנוח על הדרגש שלה ולא ללכת אחריו אל המחסנים. אך בהעדרו זרקו אתה מהמשרדים, שם הייתה שוטפת רצפות ומסיקה תנורים, כי לא היה לה דבר לתת בתמורה לתפקיד המבוקש. את מקומה תפסה פלילית, זאת שהחרימה ממנה את עליונית הצמר שלה בקרון. היא חשה הקלה גדולה, אך גם עלבון גדול. הוא אפילו לא טרח להיפרד ממנה, אפילו כלבים מקבלים יחס ראוי יותר. והרי פעם היא הייתה מוסקבאית שורשית, חיה בחדר יפה עם בעל ובת, התרחצה באמבט ואכלה מכלי חרסינה.
כה קשה העבודה במחנה. קשה בחורף. קשה בקיץ. קשה באביב ובסתיו. מאשה כבר לא נזכרת במוסקבה, ברחוב ארבאט, באנדריי, אלא בזה, שפעם שטפה רצפות במשרדים, בתקופתו של סמיסוטוב, והתפלאה הייתכן שמזלה שיחק לה כל כך, שזכתה בהקלה בלתי תאמן שכזאת. אך התקווה לא משה מנפשה. הם יתראו. היא לבטח כבר תהיה ממש זקנה, עם שיער שיבה, ליוליה יהיו כבר ילדים גדולים משלה, אך הם יתראו שוב. הם לא יכולים שלא להתראות שוב.
בנתיים ראשה היה עסוק בטרדות יום יום, בדאגות קיומיות, באימה ממשית. פעם חולצתה הדקה נקרעה לגמרי, פעם רגליה התכסו בשלפוחיות מדממות, פעם בטנה התענתה בכאב ולא שחררו אותה למרפאה, פעם העור התקלף מעל כפות רגליה ונעליה הבלויות השחירו מדם, פעם היא הייתה זקוקה נואשות למקלחת טרם הגיע תורה, פעם התפללה לכבס את תחתוניה, פעם התחננה לייבש את המעיל המדובלל מרטיבות תמידית. אך כל דבר היה כמעט בלתי אפשרי, על כל דבר נאלצה להילחם: על מיכל של מים חמים, על חתיכת חוט תפירה, על כף עם ידית אחיזה, על פיסת בד בשביל תיקון בגדים. איך תציל את פניה מפני יתושי קיץ, ומפני כפור מרושע, אכזרי כמו הסוהרים עצמם. גם המריבות והקטטות האלימות בין האסירות הוסיפו לתלאות החיים במחנה. אך החיים נמשכו, למרות הכל.