מתוך "הכל זורם" מאת וסילי גרוסמן # התרגום ריטה קוגן
מאשה הענוגה. הנה נותרה היא ללא גרביוני משי דקים, ללא עליונית סרוגה מצמר כחול. קשה להישאר נקיה ומסודרת בתוך קרון מסע. היא מאזינה במאמץ משותק מאימה לשיחותיהן של שכנותיה לדרגשים, גנבות ופושעות. שפת דיבורן מוזרה ומעוותת, כאילו כלל אינה השפה הרוסית המוכרת. מבועתת, היא בוהה במלכת הקרון – אישה חיוורת שפתים ומעורערת בנפשה, מאהבת של שודד מפורסם מהעיר רוסטוב.
הנה היא, מאשה. טובלת ממחטה בתוך כוס מים, מנגבת בחשאי את כפות רגליה, פורסת את הבד הלח על ברכיה, מביטה אל תוך החשיכה. החודשים האחרונים עולים וצפים במוחה כמערבולת של ערפל סמיך. בכי של יולקה, בת השלוש, אשר זללה יותר מידי ממתקים בחגיגת יום הולדת. פני אנשים שבאו לערוך חיפוש בדירתם. בגדים תחתונים, רישומים, בובות, כלים – הכל מושלך על הרצפה. עץ הפיקוס, מתנת נשואין מאמה, נתלש מאדנית. החיוך האחרון של בעלה ממפתן הדלת, חיוך אומלל, המתחנן שתעמוד לצידו. כאשר הייתה נזכרת בחיוכו זה, הייתה אוחזת בראשה וצועקת כמו משוגעת.
אחר כך באו השבועות הטרופים, כאשר הכל נראה כמו מקודם, אבל ליד קערת הדיסה של יולקה התקבע צלו המבעית של בית מעצר לוביאקנה. התור באולם הקבלה הפנימי של הכלא. קול מתכתי שבוקע מתוך חלון קבלה: "חבילה נאסרה להעברה". התרוצצות נואשת בין קרובי משפחה וחברים תוך כדי שינון בעל פה של כתובות מילוט. מכירה קדחנית של ארון קיר עם דלתות מראה וספרים. דקירה כואבת כשהחברה הטובה ביותר הפסיקה להתקשר.
שוב האורחים הליליים וחיפוש דקדקני עד אור הבוקר. פרידה חטופה מיולקה – לבטח הם לא מסרו אותה לסבתה, אלא זרקו בבית יתומים. תא בכלא בוטירקי, בו כולם מתלחשים במקום לדבר, בו גפרור מחודד או עצם של דג מתוך בלילה משמש כמחט לתפירת הבגדים הקרועים. הבלחות של צבעוניות משונה – עשרות פרטי לבוש מתנופפים באוויר בידי אסירות בשביל ייבוש מהיר אחרי כביסה מאולתרת – ממחטות, תחתונים, חזיות.
חקירה לילית – בפעם ראשונה בחייה פנו אליה בלשון משפילה כל כך – "בלאט, זונה…". האשימו אותה באי דיווח על בעלה – הוא נשפט לעשר שנים ללא זכות התכתבות בעוון מעשי חבלה נגד המדינה.
מאשה לא הבינה מדוע היא ועוד עשרות נשים כמוה, צריכות לדווח על בעליהן. מדוע אנדריי ומאות גברים כמוהו, מחוייבים לדווח על חבריהם לעבודה, חברי ילדות. החוקר קרא לה אך פעם אחת. אחר כך חלפו להם שמונה חודשי מאסר – יום ולילה, לילה ויום. היאוש התחלף בהמתנה מטמטמת למתן גזר דין. אך מדי פעם, תקווה פתאומית, כמו גל ים עיקש, שטפה את רוחה ונטעה בלבה בטחון, שבקרוב תשוב לראות את פניהם של בעלה ובתה. לבסוף הסוהר העניק לה פיסת ניר צרה ודקה ועליה מודפס 58-6-12.
אך גם אחרי זה, היא המשיכה לקוות: אולי גזר הדין יבוטל, בעלה ינוקה מהאשמה, יוליה תשוב הביתה, הם ייפגשו ולעולם לא ייפרדו שנית. המחשבות האלה צננו והלהיטו אותה בעת ובעונה אחת במגע מצמרר של שמחה. העירו אותה בלילה: "ליובימובה… עם הדברים ש'ך". הסיעו אותה בתוך ה-"עורב השחור", חלפו על פני בית מעצר למעבר ופנו הישר אל תחנת רכבות המסע ירוסלבסקאיה כדי שתעלה על המשלוח הבא.
יותר מכל היא זוכרת את הבוקר אחרי מעצר בעלה, כאילו הבוקר הזה נמשך עוד ועוד, לנצח. נטרקה דלת הכניסה, הופעל מנוע המכונית, נהיה שקט. נפשה התמלאה אימה. הטלפון צלצל ארוכות במסדרון, המעלית נעצרה בקומה שלהם. השכנה טופפה מהמטבח, מרשרשת בנעלי הבית שלה. לפתע, נדמו הרשרושים. היא נגבה במטלית את הספרים המפוזרים על הרצפה, הניחה אותם במקומם על המדפים. היא אספה לתוך שק את כל הבגדים – התחשק לה להרתיח אותם, את הכל. כל מה שהם נגעו בו, הרגיש טמא, מושחת. היא החזירה את הפיקוס אל האדנית וליטפה את העלים הבשרניים.
אנדריושה תמיד צחק עליה בגלל הפיקוס, קרא לו סמל הבורגנות. בתוך תוכה היא הסכימה עמו, אבל מעולם לא נתנה לו להעליב את הצמח ולהגלות אותו למטבח – כי לנגד עיניה ראתה את אמה המבוגרת סוחבת את העציץ הכבד ברחובות מוסקבה ומעלה אותו ברגל לקומה החמישית, כי המעלית הייתה אז בתיקון. הכל היה שקט. אך השכנים התעוררו משנתם. הם לבטח ריחמו עליה, אך גם חששו מפניה והתמוגגו מאושר מפוקפק, כי לא אליהם באו באישון לילה, ובאמתחתם חיפוש ומעצר. יולינקה ישנה והיא סידרה וניקתה את הבית.
היא מעולם לא ניקתה ביסודיות חולנית כזאת. תמיד הייתה אדישה לחפצים. מעולם לא התעניינה באהילי בדולח או כלי מטבח מסוגננים. היו כאלה שראו בה עקרת בית מרושלת, לא מסורה במיוחד. אך אנדריי אהב את אדישותה זאת ואת אי הסדר בביתם. אך כעת נדמה היה לה, שאילו כל החפצים יחזרו למקומם, היא תרגיש טוב יותר, תצליח להירגע. היא הסתכלה במראה, בחנה את החדר המסודר. הנה "מסעות גוליבר" על מדף הספרים, בדיוק באותו מקום בו היה אתמול, לפני החיפוש. הפיקוס שוב עומד על אדן החלון. יוליה, אשר עד ארבע לפנות בוקר בכתה וסירבה להרפות מאמה, נרדמה. המסדרון היה שומם. השכנים טרם פקדו את המטבח המשותף.
אך כעת, בתוך חדרון מסודר להפליא, מאשינקה חשה ביאוש החותך בה כסכין מושחזת. היא הוצפה בגעגועים ואהבה כלפי בעלה הנעדר, ובה בעת התוודתה לראשונה אל אותו כוח אכזרי, אשר מסוגל להחריב את עצם הסיבה לקיומה. הכוח הדורסני הזה דוהר מעליהם מבלי לעצור: מעליה, מעל יולקה, מעל החדר הקטן שלהם, עליו נהגה להתבדח "אני לא רוצה דירה עם מרפסת, כי כאן אני הכי מאושרת".
יוליה, אנדריי! היא נלקחת מהם! המיית הגלגלים מחוררת את הנפש. היא הולכת ומתרחקת מיוליה. כל שעה שעוברת מקרבת אותה לסיביר – זה מה שניתן לה במקום חייה עם המשפחתה האהובה. כנראה שרק בלבה של אם צעירה מצליחות להתקיים זו לצד זו שתי כמיהות מענות ומנוגדות מעין אלה – רצון עז להציל את ילדתה חסרת האונים, ובעת ובעונה אחת – פחד ילדותי וממית מפני מכונת הרג הקרויה המדינה, ורצון עז לא פחות להסתתר, להיעלם בתוך חיקה של אמה שלה.
פעם ציפורניה, שכעת שבורות ומלוכלכות, היו צבועות בלכה מבריקה. יולקה תמיד אהבה ללטף את הציפורניים שלה. כשמאשה הייתה בת שש, אביה אמר לה שיש לה ציפורניים, כמו קשקשקים של דג זהב. שברי זכרונות. כל זכר של סלסול מלאכותי נעלם משערה. הפעם האחרונה שביקרה במספרה הייתה חודש לפני מעצרו של אנדריי. היא התכוננה למסיבת יום הולדת של חברה טובה, זאת שהפסיקה להתקשר לאחר מכן.
יולינקה, יולינקה, בתה הביישנית, העדינה. לבדה בבית יתומים. מאשה גועה בכאב, געיה שקטה של תחינה. ראיתה מתערפלת. איך תוכל להציל את ילדתה מפני מטפלות אכזריות וילדים רעים, מפני בגדי בית מחסה קרועים ומדובללים, מפני שמיכה דקה מידי וכרית קש מתפוררת. אך הקרון ממשיך לנוע, הגלגלים מדפקים על גבי המסילה, מוסקבה ויוליה בתוכה מתרחקות עוד ועוד, וסיביר מתגנבת קרוב יותר ויותר.
אלוהים, אולי כל העבר הזה שלה הוא הזיה. אך כעבור דקה המציאות הנוכחית נראית הזויה אף יותר – החושך המחניק הזה, נטול האוויר, קערת אלימיניום, גנבות מעשנות טבק זול ודחוס, נמרחות על גבי דרגשים מחוספסים, מגרד לה בתוך הבגדים התחתונים, גופה כולו מגרד, מגורד, ולבה מתפלל נואשות: "מתי, מתי כבר התחנה הבאה. לפחות הסוהרים יגנו מפני האסירות האלימות…". אך בהגיעה אל התחנה היא נטרפת מאימה מפני הסוהרים המנופפים בפניה ברובים, כמעט מכים, ממטירים קללות מחרידות. מחשבה אחת במוחה: "הלוואי וניסע כבר…". אפילו הגנבות עצמן מעידות שהסוהרים מוולגורוד יותר גרועים מהמוות עצמו.
אך כל זה מתגמד מול הצרה הגדולה של מאשה. לא הדרגשים החורקים, לא הכפור שמכסה את פנים הקרון ברגע בו נכבה התנור, לא מעשי האכזריות של הסוהרים, ולא האלימות הקשה של האסירות. אלא שבנסיעה האדישות שהקפיאה את רוחה בזמן שמונת חודשי מאסר החלה להיסדק. היא חשה בכל נימי נפשה את הכובד של תשעת אלפים קילומטרים של מסעה לתוך עומק הקבר הסיבירי. התקווה העלומה שפקדה אותו בכלא, שהנה תפתח דלת התא והסוהר יצעק לה "ליובימובה, הביתה, עם הדברים ש'ך" והיא תיסע הביתה, באוטובוס, שם יחכו לה אנדריי ויוליה – נמוגה. בקרון אין את הקפאון המטמטם של מאסר, או את העייפות הממיתה של המחנה. ישנו רק לב מדממם.
מה יקרה אם יוליה תרטיב במכנסיים. האם מקפידים שתשטוף את ידיה. מי ינגב לה את האף המנוזל. היא צריכה לאכול הרבה ירקות, ויטאמינים. ובלילות היא תמיד מעיפה את השמיכה וישנה לא מכוסה.
נעליה של מאשה נלקחו ממנה. נעלי צבא גסות לרגליה, לאחת מהן סוליה קרועה. הייתכן שזו אכן היא, מריה, הנערה שקראה את השירה של בלוק, למדה בפקולטה לשפות, כתבה שירים בחשאי. האם זו אותה מאשה, שהייתה מבקרת לעתים אצל הספר המבוקש ז'אן ברחוב ארבאט. מאשינקה, שידעה לא רק לקרוא ספרים, אלא גם לבשל בורשט או לאפות עוגת קרם שניט. מאשה, אשר ילדה וגידלה את בתה. האישה שתמיד העריצה את בעלה, את החריצות שלו, את העוונה. כולם מסביב התפלאו על אהבתה המסורה כל כך אל אנדריי ויוליה. מאשה, שידעה צחוק ובכי, שידעה להקניט ולנחם.
המשלוח מתקדם. מאשה חלתה. כנראה טיפוס. ראשה כבד, אפוף אפלה. אך לא. אין זה טיפוס. היא מבריאה. שוב התקווה מוצאת את דרכה אל ליבה. היא מדמיינת שהנה המשלוח יגיע למחנה ויקראו לה "ליובימובה, מברק בשבילך. שחררו אותך" וכך הלאה. היא תיסע חזרה למוסקבה, ברכבת נוסעים. תגיע אל תחנת הרכבת ירוסלאבסקיה. תראה את אנדריי שמחזיק על הידיים את יוליה. התקווה מענה אותה, היא כל כך רוצה להגיע אל התחנה הסופית בסיביר, שם תוכל לקבל סוף סוף את מברק השחרור. בדמיונה היא רואה את יולקה, רצה על רגליה הגפרוריות לצד הקרון המאט.
הנה היא, מאשה. כל בגדיה נגנבו או נלקחו בכוח על ידי הגנבות. היא יורדת מהקרון, מחביאה את אצבעותיה הקפואות בתוך שרוולים ארוכים של מעיל צבאי מדובלל ומטונף. מגבת מלוכלכת כרוכה לראשה. לצידה מאות נעלי נשים משמיעות צליל של זכוכית על מתכת – קול צעדים על פני שלג טרי. נשים אשר נשפטו לעשר שנות מחנה על אי דיווח על בעליהן. צועדות להן הרגליים בתוך גרבי משי, כושלות בתוך נעלי עקב. נשים אחרות מקנאות בה. היא נסעה בקרון של פליליות ולא בקרון "נשות אוייבי עם". עכשיו לפחות יש לה מעיל מחמם ונעליים צבאים גדולות, שאפשר לדחוף לתוכן סמרטוטים ולמנוע מכפות רגליים לקפוא.
* הסעיף 56 לחוק העונשין הסובייטי, תת סעיף 12 – אי דיווח על פעילות עויינת כנגד המדינה. רוב קרובי משפחה של "אוייבי עם" נשפטו על פי סעיף זה.