אנה קרנינה – הבלט של בוריס אייפמן – ביקורת מאוחרת נטולת פסקאות

על הבמה קיימות אך ארבע דמויות: אנה, וורונסקי, קרנין והלהקה. כל הדמות שוות ערך וחשיבות אחת לשניה. התפאורה מרומזת: פעם רסיסים סנט פטרבורגיים, פעם גיצי איטליה. מיטות. המון מיטות. ארונית בצורת כלוב שבו יוחבא הבקבוקון עם סם. צבא – תשוקתו העזה של וורונסקי. הילד – הרגש העמוק של אנה. קרנין מרוכז באנה, ביצוגיות שלה, ביופיה, בגופה הענוג. אך לא מצליח לחדור לתוכה. לא פיזית ולא רגשית. הצבעים. אחרי שהיא משתגעת – יום הדין האחרון של מיכאלנג'לו קם לתחיה: גופים עירומים בוהקים באורות הגיהנום. הם מתפתלים, מתחלקים לזוגות אקראיים, סוחפים, נושאים את אנה העירומה. שערה מתפזר, פניה מזועזעות, חיוכה האדום, הנוטף נמחק. פניה הופכות למסכה של יאוש. האושר שלהם כל כך קצר. הוא מתחיל בנשף המסכות, האשלייתי, השביר. אחר כך באה ונציה המדומה, שם אהבתם הלבנה, המצויירת מתחילה להעיק על וורונסקי. אנה מתגעגעת לבנה. אך יותר מכל היא רוצה את אהובה. לכן היא אורזת את הלובן הוונציאני לתוך מזוודה חומה. סגול – צבע של ביזוי חברתי, של התשוקה הנואשת לצד הניכור. הלהקה באפור מתכבתי, מבהיק מבודדת אותה, בזה לה. התלחשויות הופכות לצעקת גירושין רמה. שדים. שמלתה אדומה, כך היא מקריבה את עצמה לוורונסקי, ונפרדת לעד מקרנין, ממשפחתה, ממה שמקובל, מההגיון וההגון, מהאמהות המרככת. מהכל. מלבדו. ניגוד הצבעים: אדום – תשוקה, הקרבה. סגול – ניכור, בדידות. מורפיום נשלף מתוך ארונית-כלוב. נטילתו מובילה לעירום מהשאול, לשגעון. הכל התחיל בשחור, שהוא סמל להגינות ממיתה. הכל נגמר בשחור, שהפעם הוא סמל ליגון, למוות, לאבדון. השאלה, מה עדיף – מוות רגשי, שהיה צפוי לה עם קרנין או הקֵיץ הממשי, שהמית עליה וורונסקי. אולם, עם וורונסקי היו לה עוד כמה צבעים בין שני קצוות השחור. המוזיקה נוגעת, נוגה. צ'ייקובסקי. הם חולמים אחד את השניה. הוא על ספה חומה באור צהוב. היא על מיטתה בעלת כיסוי קטיפה כחול, באור מטושטש ומתעתע, אור של סילפידות. הם מתאחדים על הספה שלו, זו הממשית, החומה. המיטה המרוחקת, המרוקנת נשארת נחלתו של קרנין.