העבודה המפרכת
קרבאט למד על בשרו מהי עבודה קשה. המאסטר לא הרפה ממנו אף לא לדקה. רק העמיס עליו עוד ועוד מטלות. "איפה נעלמת, קרבאט? לך לסחוב שקי קמח למחסן." או "בוא הנה מיד. תשטוף את הזרעים, אחרת יירקבו." או "הקמח שניפית מלא בגרגרים. אחרי ארוחת ערב תנפה שוב. ואל תלך לישון לפני שכל הקמח יהיה נקי!"
טחנת הקמח בקוזלברוך עבדה בימי חול ובימי חג, מעלות השחר ועד רדת החשיכה. רק פעם אחת בשבוע בימי חמישי סיימו לעבוד מוקדם יותר, ובימי שבת חוזרו לעבודה שעתיים מאוחר יותר מהרגיל. קרבאט סחב שקים, ניפה קמח, חטב עצים, פינה ערמות שלג, הביא מים מהבאר, טיפל בסוסים וניקה את האורוות. ימים שלמים נקרע בין אינספור מטלות. בלילה, כאשר שכב על דרגש עץ, הרגיש סחוט. גבו כאב, כפות ידיו התכסו שלפוחיות וכתפיו נחבלו מהשקים הכבדים.
קרבאט התפלא, כי שאר השוליות לא התלוננו כלל. נדמה היה, כי העבודה הקשה לא מתישה אותם. בוקר אחד הוטל על קרבאט לפנות את שביל הגישה לבאר. בלילה השתוללה סופה והשלג נערם לגובה רב. קרבאט היה כה עייף. עם כל הנפה של את החפירה גבר הכאב בגבו. קרבאט חרק שיניים וניסה להתעלם מן הכאב. לפתע הגיח טונדה. לאחר שווידא, כי אף אחד לא משגיח בהם, הניח את ידו על כתפו של קרבאט ועודד אותו חרישית: "תחזיק מעמד, ילד!". בין רגע הרגיש קרבאט כי כוחותיו שבים אליו. הכאבים נעלמו כלא היו. הוא אחז בחוזקה באת החפירה ובקלות העיף ערמות גדולות של שלג. אך טונדה עצר אותו: "תיזהר! לא כדאי שהמאסטר יחשוד. וגם שים לב ללישקו."
השוליה בשם לישקו היה בחור גבוה וצנום עם אף צר וארוך ומבט חודרני. קרבאט לא אהב אותו מהיום הראשון. ישר הבין, כי לישקו המלשן מדווח על כל דבר למאסטר. "הבנתי אותך, טונדה" הודה קרבאט. עכשיו הוא נאחז באת החפירה ונאנח. דומה היה כי כוחותיו תמו. והנה לישקו עבר לידו, כאילו במקרה. "מה נשמע, קרבאט? נהנה לעבוד אצלנו?" שאל בליגלוג. "בטח נהנה. לך תבלע קרפדה, ואז תדע כמה אני נהנה!".
מאותו היום טונדה חיזק את קרבאט לעתים קרובות. מבלי שישגיחו בו הוא הניח את ידו על כתפו של הילד. כוחות חדשים זרמו אז בגופו של קרבאט וכל משימה קשה הוא ביצע בקלי קלות. המאסטר ולישקו המלשן לא חשדו בדבר, וכך גם שאר התלמידים: האחים מיכאל ומארתן, טובי מזג וחזקים כמו דובים; אנדרוש המנומש, הבדרן והעליז; חנצו, הקרוי שור בגלל תספורתו הקצוצה; פטר, אשר כל רגע פנוי מקדיש לגילוף בעץ; סטשקו השובב, הזריז כמו קופיף; קיטו הרגזן; קובו השתקן. ואחרון חביב – יורו השוטה.
יורו, נמוך הקומה ומנומש למכביר, חי מזה שנים רבות בטחנת הקמח. הוא לא עבד כמו שאר התלמידים. אנדרוש התבדח, כי אין לו די שכל להבדיל בין קמח לבין מזון לחזירים. יום אחד יורו נקע את רגלו וכמעט נרמס בתוך המטחנה. "בר מזל אתה" צחק עליו אנדרוש "מה שלא יגידו, יש מזל לטיפשים!". אך יורו היה רגיל לליגלוגים ולא נעלב מעולם. גם כאשר קיטו הנרגן הניף עליו את אגרופיו, יורו לא כעס ולא נגרר לתיגרה. השוליות נהגו לסדר אותו מפעם לפעם, אך יורו רק חייך את חיוכו האווילי, כאילו בא לומר להם: "נו מה כבר רציתם ממני? הרי אני שוטה!".
על יורו הוטלו כל עבודות משק הבית – הרי מישהו היה חייב לבצעם. התלמידים היו מרוצים, כי יורו לקח על עצמו את בישול הארוחות, אפיית הלחמים, שטיפת הרצפות, רחיצת הכלים, הסקת התנורים, הכביסה והגיהוץ ועוד אינספור מטלות. גם כל חיות המשק היו באחריותו של יורו: התרנגולות, האווזים והחזירים.
בעיני קרבאט הייתה זו חידה, כיצד יורו מסתדר בכוחות עצמו. אך חבריו קיבלו זאת כמובן מעליו, והמאסטר התייחס ליורו כאל בהמה חסרת כל תועלת. לא מצא חן בעיני קרבאט היחס המשפיל כלפי יורו.
יום אחד הביא קרבאט צרור זרדים למטבח, וכאשר קיבל מיורו חתיכת נקניק טוב, שאל אותו ישירות: "למה אתה סובל את זה?"
"מה בדיוק אני סובל?" היתמם יורו.
"מה זאת אומרת – מה? המאסטר מעביד אותך בפרך מבלי לאמר אף מילה טובה! הבחורים לועגים לך!"
"טונדה לא לועג לי" תיקן אותו יורו "וגם אתה נחמד אלי."
"ומה עם כל האחרים? לו הייתי במקומך, הייתי כבר מראה להם. הייתי מחטיף לקיטו, לאנדרוש ולכל אחד שמעז להשפיל אותי!"
"המממ…" מילמל יורו "אתה אולי כן, אבל אני סתם שוטה מסכן…"
"אז אולי תעזוב את טחנת הקמח. לבטח תמצא מקום טוב יותר!"
"לעזוב?" לרגע החיוך האווילי נמחק מפניו של יורו ועיניו התמלאו מרירות ועצב.
"תנסה פעם לעזוב, ואז תראה!".
"אין לי סיבה לעזוב!"
"כעת אין לך. נקווה שכך זה יישאר."
יורו הגניב פרוסת לחם לכיסו של קרבאט ודחף אותו קלות לכיוון הדלת, מבלי שהלז הספיק להודות לו. החיוך האווילי שב אל פניו של יורו, כאילו מעולם לא מש מהן.
קרבאט שמר את הנקניק ואת הלחם. אחרי ארוחת הערב כל התלמידים התרווחו להנאתם בחדר האוכל. פטר גילף כפות מעץ, אנדרוש סיפר בדיחות ומפעם לפעם כולם פרצו בצחוק. אך קרבאט פרש לעליית הגג, נשכב על הדרגש ובין פיהוק לפיהוק זלל את השי, שקיבל מיורו.
הוא נזכר בשיחה שניהלו שניהם בצוהריים. "לעזוב את טחנת הקמח? מדוע לי לעזוב? אמנם העבודה כאן מפרכת… ואילו טונדה לא היה עוזר לי, הייתי מזמן מפריח את נשמתי! אבל האוכל כאן משובח, ולא מקמצים בו כלל! יש קורת גג מעל הראש. לא צריך לדאוג למחסה בלילות הקרים! מה עוד יכול לרצות ילד עני כמוני?"