טחנת הקמח בקוֹזלברוּך
קרב לו חג המולד. קְרַבָט, נער סרבי אך בן ארבע עשרה, קבע יחד עם עוד שני נערים, חסרי בית אף הם, לנדוד בין הכפרים ולהציג בפני איכרים ממזמורי חג המולד. בתמורה קיוו לקבל פת לחם ומחסה ללילה. לא הרתיע אותם צו של מושל מקומי, שאיים בעונש חמור למשוטטים ומקבצי נדבות.
הילדים התחפשו לשלישיית מלכים – אלה שהביאו מתנות לישו התינוק. הם חבשו לראשם זרים מקש ונדדו מכפר לכפר. אחד הילדים, לוֹבּוש הקטן והעליז, קיבל את תפקידו של המלך מארץ כוש. כל בוקר הוא מילא את פניו וידיו בפחם וצעד בגאון בראש התהלוכה הקטנה, ובידיו כוכב בית לחם על מקל עץ. הם עצרו לפני בית וחצר ושרו בקולות צלולים. אמנם קראבאט רק הזיז את השפתיים, מבלי להוציא הגה, כי קולו החל להשתנות. אין זה הקול הגבוה של ילד, אלא קול סדוק של נער מתבגר. אך שני חבריו הקטנים שרו יפה להפליא.
הרבה איכרים הכינו מאכלים טעימים לכבוד החג, ולכן שלושת המלכים הקטנים קיבלו כיבוד נאה – נקניקים, תפוחי עץ מסוכרים ואגוזי מלך. לעתים רחוקות העניקו עקרות בית נדיבות מאפים ועוגיות עם קינמון. איזה יופי של חג המולד – ציין לובוש הקטן ביום השלישי למסעם – הלוואי שכל השנה תהיה כזאת. כן, הלוואי – נאנחו בתשובה שני המלכים הבוגרים יותר. בלילה ישנו הילדים במחסן נטוש. ובאותו הלילה ראה קראבאט לראשונה את החלום המסתורי.
ענף ארוך, אשר צורתו כתושבת ציפורים, עליו מצטופפים אחד עשר עורבים, אשר בוחנים את קראבאט בעיון. בקצה התושבת נותר מקום אחד פנוי. לפתע נשמע קול. הוא מגיע ממרחקים,נישא עם הרוח: "קראבאט!…קראבאט!…קראבאט!…". קראבאט אינו מסוגל להשיב מילה. הקול מצווה עליו: "לך לך לעיירת שוורצקולם, אל טחנת הקמח! לא תצטער על כך!". העורבים ממריאים מעלה. הם קוראים בקולות צרודים: "ציית למאסטר!.. ציית!..."
קראבאט התעורר. "איזה חלום משונה!" חשב לעצמו, הסתובב על משכבו ונרדם.
יום למחרת המשיכו הילדים במסעם. באור השמש נזכר קראבאט בעורבים מחלומו וחייך. אך בלילה שב החלום להטרידו. שוב הקול המסתורי קרא לו והעורבים איימו: "ציית!". הפעם קראבאט לא חייך. בבוקר הוא שאל את אחד האיכרים, האם שמע על עיירת שוורצקולם. האיכר חשב ארוכות ולבסוף השיב: "שוורצקולם?…נדמה לי ששמעתי על עיירה כזאת. היא נמצאת בפאתי היער חויסוורד. "
בלילה מצאו שלושת המלכים הקטנים מחסה בעיירה השכנה. גם בלילה ההוא החלום שב להפריע את שנתו של קראבאט – העורבים ריחפו מעל והקול נישא ברוח, בדיוק כמו בפעמים הקודמות. אך הפעם קראבאט החליט לממש את מה שצוו עליו בחלום.
עם עלות השחר התגנב בשקט החוצה ונטש את חבריו הישנים. ליד הבאר פגש קראבאט בנערה שנשאה דליי מים וביקש ממנה למסור לחבריו, כי נאלץ לעזוב לפתע. הוא החל נודד לבדו בין כפרים. רוח חורפית הקפיאה את דמו ומליאה את פניו חופני שלג. כל כמה צעדים קראבאט עצר כדי לנגב את עיניו. איזה ביש מזל – ביער חויסוורד הוא איבד את דרכו ותהה שעות ארוכות בין העצים המושלגים. רק לקראת הערב הגיע לעיירת שוורצקולם.
הייתה זו עיירה ככל העיירות. בתי עץ משני צדי הרחוב, ערמות של שלג ועשן מתמר מעל גגות רעפים. מרפתות נשמעות גאיות של פרות. על האגם הקפוא שררה שמחה וצהלה – ילדים החליקו על הקרח. קראבאט הביט סביב, מחפש את טחנת הקמח, אך לשווא. איכר זקן עם צרור של זרדים הסביר לו, כי אין טחנת קמח בתוך הכפר. "אולי יש איזו טחנה בסביבה?" התעקש הילד. "אה…אולי, יש משהו…ליד קוזלברוך, על האגם השחור…אבל טחנת הקמח הזאת, היא…". לפתע נדם הזקן, מפוחד, כאילו פלט משהו לא יאה. קראבאט הודה לו, ושם את פעמיו לכיוון קוזלברוך. פתאום מישהו אחז בשרוולו. זהו אותו איכר זקן עם זרדים. "מה אתך?" התפלא קראבאט. הזקן ניגש קרוב קרוב ולחש מבוהל: "שמע, בחור, אל תלך לקוזלברוך. תעקוף את טחנת הקמח על האגם השחור. מקום מכושף הוא…". רגע אחד התלבט הילד. נעמד במקום והביט באיכר. אך היה זה לרקע קט. אחר כך פנה לדרכו, יצא מן הכפר והמשיך לצעוד בשדות.
החושך ירד. קראבאט חשש, כי יאבד את דרכו בחשיכה. הוא סובב את גבו וראה כיצד נדלקים אורות הכפר אחד אחרי השני. אולי כדאי לחזור? "מה אני, ילד קטן?" מילמל קראבאט והצטנף במעילו הקרוע. הוא פסע בתוך היער הערפילי. לפתע מצא את עצמו בקרחת היער. הירח, אשר פילס את דרכו בין העננים הסבוכים, נסך את אורו הכסוף. טחנת הקמח התגלתה כנגד עיניו. חבויה בתוך השלג, התנוססה היא, אפלה ומאיימת, כמו חיה רעה, האורבת לטרף. "איש לא מכריח אותי ללכת לשם!…" לחש קראבאט.
לאחר קרא לעצמו בלבו פחדן, אזר אומץ והתקרב אל הטחנה. בצעדים נוקשים הגיע אל מפתן הדלת ודחף בה קלות. הדלת הייתה נעולה. הוא דפק עליה פעם, פעמיים… אף קול לא נשמע באפלה. לא נביחת כלב, לא רחש צעדים, לא שקשוק מפתחות. הילד שב לדפוק על הדלת. הוא הלם בה בכל כוחותיו עד שידיו החלו לכאוב. אך הטחנה עמדת דוממה. הוא ניסה למשוך בידית… ואז פתחה הדלת.
הוא נכנס למזדרון. שררו בו חושך מוחלט ודממה. קראבאט הבחין בריצוד קלוש של אור. לבטח יש שם איזו נפש חיה. הוא פסע לכיוון האור, כאשר ידיו מושטות קדימה, מגששות. האור בקע מאחורי דלת, אשר נפתחה לכדי סדק קט. הילד התגנב על בהונות רגליו והציץ דרך הסדק. מאחורי הדלת הצליח לראות חדרון חשוך, המואר בנר יחיד. להבת נר הייתה אדומה כדם. גולגולת מלוטשת, שהונחה על שולחן במרכז החדר, שמשה כפמוט. מאחורי השולחן ישב גבר, לבוש שחורים. הוא היה גבוה ורחב כתפיים ופניו היו לבנות כסיד. את עינו השמאלית כיסתה רטייה שחורה. לפניו היה מונח ספר עב כרס בעטיפת עור. הספר היה מחובר לשולחן בשלשלאות ברזל. האיש היה שקוע בספרו.
לפתע הוא הרים את ראשו והביט על הדלת, כאילו חש בנוכחות הילד. מבטו כמו פיצח את ראשו של קראבאט. עיניו דמעו וראייתו הטשטשה. הוא ניגב את עיניו וחש ביד קרה מונחת על כתפו. הקור העז חדר את חולצתו ואת מעילו. קול צרוד אמר בסרבית: "הנה אתה! סוף סוף הגעת!". קראבאט נרעד – הקול הזה היה מוכר לו. הוא סבב את ראשו וראה את האיש בעל הרטייה. כיצד הגיע האיש למסדרון ונעמד מאחורי גבו? הרי לא ייתכן כי עבר דרך הדלת הסגורה? האיש החזיק בידו נר. הוא הרים את הנר ובחן בשתיקה את הילד. לבסוף סינן את דבריו לאט: "אני כאן האדון. המאסטר. ואני זקוק לתלמיד חדש. אתה נראה לי מתאים. רוצה להיות התלמיד שלי?". "רוצה!" ענה קראבאט, ולא הכיר את קולו. קולו נשמע לו זר ומשונה. "אז מה אלמד אותך? לטחון חיטה או גם דבר מה אחר?" חקר המאסטר. "גם דבר מה אחר." ענה הילד. "טוב, אז הבא נלחץ ידיים!" – הטוחן המוזר הושיט יד קפואה, את ידו השמאלית.
ברגע בו לחצו ידיים נשמע רעש עמום. הרצפה זזה תחת רגליהם, הקירות רעדו והדלתות נפתחו-נטרקו בחריקות איומות. היה נדמה, כי הרעש בוקע מתוך האדמה. קראבאט צעק בבהלה ובא לנוס על נפשו. אך הטוחן חסם את דרכו. הוא שילב את ידיו ועל חזהו קרא בקול גדול: "לעבודה! לעבודה! טחנת הקמח התעוררה!".