פיצה הוא חתול בית. הוא אימץ אותי כשהיה גור תקיף־הליכות בן שלושה חודשים. מאז הספיק לעבור איתי שלוש דירות, לצלוח ארבע מערכות יחסים בלתי פתירות ולחסל אינספור קופסאות פנסי פיסט. בגללו אני גרה בדירות קרקע, תמיד עם חלון שנפתח לחצר או לגינה. על אף היותו חתול בית שמנמן ומפונק, הוא זקוק לשהות־חוץ כמו שאני זקוקה לספר לפני השינה.
אני פותחת את חלון המטבח והוא מזנק חרש ונעלם בחשיכה. הוטרינטר שלי טוען שפיצה מסורס. אני מאמינה לו. השכנים שלי פחות. גם חתולי השכונה לא בטוחים בכך, כי החתול שלי הוא לוחם טריטוריאלי, ובמלחמה על כיבוש האדמה הכל כשר: נהימות מצמיתות, טפרים שלופים ומרדפים אלימים.
פיצה שב הביתה באמצע הלילה. הפרווה שלו מלאה חול. הוא נושם מהר ושטוח, מלחית מעשה כלב. אחר כך מסנן יללת תחינה. הוא מבקש שאסגור את החלון, אאטום את הבית הרוגע מפני החוץ השורדני.
אנחנו שוכבים זה לצד זה על המיטה. הסדינים הנקיים שהצעתי רק אמש מתמלאים גרגירי חול. הוא מתחכך בי ומלקק את ידי. גם אני נושמת מהר ושטוח. שמישהו יסגור לי את החלון.